ט"ו בשבט: מפירות ההיסטוריה וארץ ישראל

ביום חמישה-עשר בשבט נקבע ראש השנה לאילנות, מכיוון שבתקופה זו מלבלבים רוב פירות האילן בארץ ישראל, וכבר נראים בשטח פקיעות הפרי שחנטו, כמאמר השיר "השקדייה פורחת". אנו חוגגים את הציווי למצוות התלויות בארץ, מצוות שניתן לקיימן רק כאשר אנו גרים וחיים בארץ ישראל, לדוגמה, שמיטה, עורלה, שביעית וכו'.

עוד לפני קום המדינה הועצמה משמעותו של החג והפכה בבחינה היסטורית ליום חגה של ארץ ישראל, יום הזדהות עם הטבע והסביבה, וחגיגות החג הפכו לאוניברסליות וחוצות מגזרים.

כשם שט"ו באב הוא יום טוב שנחשב לחג ה"היכרויות והשידוכים", ומסמל את המעבר בין הקיץ לכיוון הסתיו, כך ט"ו בשבט הוא חג לאילנות ולפירות שגדלים בארץ ישראל ומסמל מעבר מהחורף הקשה לכיוון האביב הקרב ובא.

בימי קדם בגולה עשו אבותינו בערים ובעיירות מאמצים גדולים על מנת לזכות לברך בט"ו בשבט על פרי מפירות ארץ ישראל, וכן חיפשו לחג הסוכות אתרוג שגדל בארץ ישראל.

בספר דברים, פרק כ', קראנו: "כי האדם עץ השדה", וכל פרי שבא מארץ ישראל היווה אות מבשר חיים יהודיים בארץ.

האר"י ז"ל (רבי יצחק לוריא אשכנזי) ומרכז המקובלים בצפת שעמד בראשו תיקנו את יום ט"ו בשבט כ"יום אכילת פירות", סמל להשתתפות האדם ב"שמחת האילנות". לימים קיבל תיקון זה אופי של "סדר" ודפוסיו כונסו בספר "חמדת ימים" ובספר "פרי עץ חיים", וזה הפך להיות ה"הגדה" של ט"ו בשבט.

מסופר על חוני המעגל שהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב. אמר לו: "לכמה שנים טוען פירות? (מתי הוא יניב?) " ענה לו: "ל-70 שנה". אמר לו חוני: "בטוח אתה שתחייה 70 שנה ותאכל ממנו?", אמר לו: "אני מצאתי את העולם בחרובים, כשם שנטעו אבותיי לי, אף אני נוטע לבניי כלומר לדור הבא" (תענית כ"ג).

יהי רצון שנדע להעריך את ישיבתנו בארץ שנותנת פירות עסיסיים ומתוקים ואין צורך לחפש פרי אחד או אתרוג אחד. שנדע ליהנות מפירות אבותינו, ובנינו שייהנו מפירותינו שלנו.

ט"ו בשבט שמח!