פרשת "לך לך"

מעניין הדבר, שבניגוד לנח, שהוכתר בתואר "איש צדיק ותמים", לא הוכתר אברהם בשום תארים. הקדוש ברוך הוא הטיל עליו סדרה שלמה של ניסיונות כדי לנסותו, וזה מעיד על החשיבות המיוחדת שההשגחה העליונה ייחסה לאברהם. חז"ל קבעו: אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר: "ה' צדיק יבחן" (תהילים י"א ה'). עשרה דורות עברו מנח עד אברהם, ולא נמצא האיש המתאים שיכול לשמש כגרעין של החברה החדשה. כל הדורות היו מכעיסים, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם. אולם, לא נותנים שכר בחינם ולא זוכים מן ההפקר. הרבה פעילות, הרבה מסירות נפש וקידוש השם היה צריך אברהם אבינו להשקיע, עד שקיבל שכר הולם.

למדנו במשנה באבות: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו" ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום. לפי הרמב"ם הניסיון הראשון עבור אברהם אבינו הוא הניסיון של: "לֶך-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית-אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ". שימו לב: אין הקב"ה פותח את דבריו לאברהם אבינו בבירור עיקרי אמונה או בפרטי מצוות, כל אלה עוד יבואו בהמשך. לפני הכול - יש לעלות לארץ ישראל! "וְאֶעֱשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָהּ שֶׁמֶך, וֶהְיֵה בְּרָכָה.

נשאלת השאלה, מהו הניסיון בעזיבת המולדת והארץ שבזה היה צריך אברהם אבינו להוכיח את אמונתו בהשם. יתירה מזו, במדרש תנחומא אף משווה ניסיון זה לניסיון העקידה: "ר' לוי אומר, ניסיון הראשון כניסיון האחרון – ניסיון הראשון ב'לך לך מארצך' וניסיון אחרון ב'לך לך אל ארץ המוריה'". עד כדי כך גדול ניסיון זה? כדי להבין את גודל הניסיון, יש להבין דבר נוסף.

התורה מתחילה "ויאמר ה' אל אברם וגו", מבלי שהיא מתארת קודם לכן מי הוא אותו "אברם", כמו אצל נח, שהתורה מרחיבה בדברים על צדקתו ותמימותו, ואילו על אברם – מאומה לא. הרמב"ם בפרק א' מהלכות עבודה זרה, מתאר את אברהם אבינו ע"ה, שבן 40 שנה הכיר את בוראו, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, וכך נקבצו אליו אלפים והם אנשי בית אברהם. זוהי כוונת הכתוב "כי אב המון גויים נתתיך".

פשוטו כמשמעו, אברם היה אב להמון גויים, קידש שם שמים ברבים בכל אתר ואתר, וכמעט לא היה איש שלא היה מכירו ויודעו ומתקרב על ידו לאמונה בבורא העולם.

והנה, דווקא בזמן כזה, כאשר מתקבצים סביבו אלפים והוא גדול הדור, אומר לו הקב"ה שיעזוב את כולם, ישאירם ללא מנהיג, וילך אל ארץ אשר הקב"ה אינו מגלה לו מה היא והיכן היא, וממילא אין הוא יכול גם להסביר לאנשיו הרבים איזו סיבה נראית לעין לעזיבתו אותם. כל הדבר הזה נוגד את התנהגותו של אברהם אבינו במשך כל הזמן, עד שעלולים אנשים לשאול הזהו אותו אברהם שלפתע עוזב אותנו?

גם בניסיון העקידה היה זה נגד התנהגותו היום יומית של אברהם, שהיה רחמן ומרחם על הבריות, והנה, לפתע, הוא עצמו צריך לעשות דברים שהוא עצמו שלל תכלית השלילה.

אברהם אבינו, ברגע ששמע את הצו "לך לך" תכף "וילך אברם", החל ללכת ולא נתעכב אפילו שעה אחת עוד קודם ששמע את הבטחותיו של הקב"ה "להנאתך ולטובתך".

אם כי שמך יתפרסם עוד בחיים על ידי מעשיך, כי "אעשך לגוי גדול" – זה שאומרים "אלוהי אברהם", אבל תתברך בברכה מיוחדת, "ואברכך", זהו שאומרים "אלוקי יצחק", שבנך יישאר נאמן לך ולדרכיך. אולם הברכה הגדולה והחשובה ביותר היא שהנכד, הדור השלישי, ימשיך בדרך ההורים, והשם הבטיח לו "ואגדלה שמך" – זהו שאומרים – אלוהי יעקב". אולם אסור להם לשכוח כי כל יניקתם יונקים הם מאותם השורשים העמוקים של הסבא אברהם.

יכול היו חותמים בכולן? שכל אחד ואחד יהיה חתימה בפני עצמו, עולם בפני עצמו, תלמוד לומר "והיה ברכה" בך חותמים, זה שאומרים "מגן אברהם" ואין חותמים בכולם. "והיה ברכה", את הסיפור של אברם מכתירים כמקור הברכה של הכול. מילים אלו מתוארות על ידי הרב שמשון רפאל הירש כתיאור התכלית של ייעוד עם ישראל בעולם.

בשתי המילים האלה מקופל רעיון נוסף: קריאה זהירה יותר מלמדת שאין כאן הבטחה, אלא הכוונה לייעודו של אברהם. את ההבטחה להיות איש מבורך אמרה התורה במילה "ואברכך". אך המילה "היה ברכה" הופכת את אברהם ממקבל לנותן. המתברך מברך, זהו סיפורו של אברהם וזהו ציוויה של התורה אליו ואלינו: "היה ברכה". הכול רוצים להתברך, להצליח בכל. אולם התורה משרטטת את טיב היחסים בין המברך והמתברך: "ואברכך והיה ברכה". כאילו אומר האלוהים לאברהם – כעת אני מעניק לך את הברכה, אך אני רוצה לדעת שבוא היום אתה תהיה זה שתוכל לתת את הברכות.

עד לכאן נתברך העולם מפי הגבורה: ויברך את האדם, ויברך את נח. מכאן ואילך מקבל האדם את האחריות לברכה: "היה ברכה". כלשונו של רש"י: "הברכות נתונות בידך. עד עכשיו היו בידי ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ". ברכה זו אינה חיצונית, אינה לקוחה ממנהגי בני אדם ומנימוסיהם. אברהם מקבל מהקב"ה את האחריות למלא את העולם בברכה. הברכה שמברך ה' את אברהם היא "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך". זוהי הבטחת שמים שאברהם יהיה מלווה בברכת ה' בכל דרכיו. אך סופו של הפסוק במילים "והיה ברכה". זהו ציווי ולא ברכה. הוא מקבל תפקיד להמשיך את הכוח שמעניק לו ה' ולהעבירו הלאה, בכל מעגלי החיים.

אם זה לא מספיק, הקב"ה ממשיך ואומר לו "והתברכו בך כל משפחות האדמה". הברכה הזו, כוח החיים שנתתי לך, צריך להגיע לאנושות כולה. יצחק מברך את יעקב, יעקב מברך את בניו וכולנו מברכים את ילדינו באותן ברכות: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק".

אברהם אבינו מבין את צו הבורא "לך לך" להנאתך ולטובתך במובן כללי, שמי שהולך לארץ ישראל לעצמו הוא הולך ומי שמתרחק מארץ ישראל מעצמו הוא מתרחק, כי אין ליהודי ויהדות מקום בארצות הגולה.

שמעתי מאבי זצ"ל לפני 52 שנים, כאשר שלח אותי לבד לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער, אמר: מה בין ברכה להצלחה, בני? הצלחה באה בדרך הטבע ויכולה להיות גם בחוץ לארץ, ואילו ברכה היא מחוץ לדרך הטבע ויכולה להיות רק בארץ ישראל. "יברכך ה' מציון " – הברכה יכולה להיות רק מציון, כי שם צווה ה' את הברכה. לכן זוכה אברהם לבנים ולהצלחה רק בארץ ישראל.

גדולה הייתה חכמתו ותבונתו של אברהם אבינו שידע איך לקרב הבריות תחת כנפי השכינה, לא בקנאות וקוצר רוח, אלא בהבנה נפשית ולבבית אפשר לעשות נפשות ולהשפיע על הזולת. לכן רכש את לבם של מנהיגי האומות של אותה התקופה וכולם ראו באברהם את גדול העולם. אין פלא אפוא שחז"ל מוסרים לנו: אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאיבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה.