פסח - חג המשפחה

מיוחד חג הפסח משאר חגי ישראל, שמלבד המצוות שבעשייה כגון: אכילת מצה ומרור ושתיית ארבע כוסות, יש בו עוד מצווה אחת שאין בשאר החגים, היא ההגדה, סיפור התוכן של החג, כמו שאמרה התורה: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות י"ג, ח').

ביציאת מצרים קנו אבותינו חירות להיות עם בן חורין המסוגל לבחור את דרך חייו, ולקבל עליו את התורה ומצוותיה. קניין זה קנו אבותינו לא רק לעצמם, אלא גם לבניהם אחריהם עד עולם. על כן ביקשה התורה שהרגשת החירות תישמר בעם ישראל, ויהיה כל דור מחדש בקרבו את הרגשת החירות, לפיכך ציוותה התורה שיהיו כל דורות ישראל מספרים ביציאת מצרים ומתארים ומדמים לעצמם כאילו יציאת מצרים מתרחשת לעיניהם, וזה מה שאנו אומרים בהגדה: כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, ואף מצאו רמז לדבר בשם פסח, שדרשו אותו: פה - סח, שמצווה על הפה להיות סח בסיפור הגאולה.

במקומות רבים מצווה התורה ללמד את הבנים תורה ולחנכם למצוות. אולם בעניין יציאת מצרים מודגש הדבר ביותר. ואמנם, אין לך חג בו תופס חינוך הבנים מקום כה נכבד כמו בחג הפסח, "והגדת לבנך", "והיה כי ישאלך בנך ואמרת".

חכמים התקינו תקנות שונות כדי לשתף את הבנים בהגדה. על רבי עקיבא מספרת הגמרא במסכת פסחים דף ק"ט שהנהיג לחלק לילדים בערב הפסח אגוזים, כדי שלא יירדמו ויוכלו להשתתף בסדר. הרמב"ם כתב: צריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות (הל' חמץ ומצה פרק ז' הל' ג').

בתקופה האחרונה פשט המנהג של גניבת האפיקומן על ידי הבנים, וכל זה כדי שיהיו הבנים ניעורים והאב יוכל לספר להם את סיפור יציאת מצרים ותכלית הגאולה. ניתן הדבר ביד כל אב שיספר לבנו כפי יכולתו וכפי שיש דעת בבן להבין, וההגדה משמשת רק יסוד שעליו יעמיד כל אב סיפורו והסבריו.

חכמינו ז"ל מנו ארבעה בנים, שאת כולם עלינו לחנך ולכולם עלינו לענות על שאלותיהם ולספר להם את סיפור יציאת מצרים. ואמרו בהגדה: כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. רווח הסבר, כי ארבעת הבנים מייצגים משפחה אחת בארבעה דורות.

הסבא, בעל דעות מופלגות בתורה, תמים באמונתו, לו אין שום שאלה, הכול ברור וידוע לו.

אולם בנו החכם, שהספיק לקנות גם שאר חכמות, כבר משכיל וחקרן, יש לו שאלות, והוא רוצה לדעת ולהבין: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם?"

את בנו לא חינך החכם על ברכי הסבא, הוא למד והתמלא בחכמות חיצוניות, ויש בו התנכרות למסורת ישראל, אותו מכנה בעל ההגדה - הרשע. לגביו הסדר שייך לדורות עברו, ואין הוא עורך סדר כלל. שאלתו היא, כמי שאינו חפץ בתשובה כלל: "מה העבודה הזאת לכם?"

בנו של הרשע גדל כבר בבית שאין לו עניין עם המסורת. אצל סבו החכם ביקר פעם וראהו עורך סדר כהלכתו, אולם בבית אביו אולי ראה סעודה חגיגית, אבל סדר כהלכתו, שמרכזו אמירת ההגדה, לא ראה, אותו מכנה בעל ההגדה תם, ושאלתו היא שאלת תם: "מה זאת?"

בנו של התם, הבן הרביעי, הוא כבר אינו יודע אפילו מה לשאול. הוא לא ראה ליל סדר כהלכתו, לא בבית אביו (התם) ולא בבית סבו (הרשע), ועל כן אין בפיו שום שאלה. כיצד לנהוג אתו? אומר לנו בעל ההגדה: "את פתח לו". אתה, עורך הסדר, חייב ביוזמתך לפתוח ולספר לו מאלף ועד תו (את).

בדורנו, התחדש לו בן מסוג חמישי, שלא נכלל בסיפור ארבעת הבנים שבהגדה: המנותק, שבכלל לא מופיע לשולחן ארוחת הפסח החגיגית המשפחתית, שאולי לא יודע כלל מהו פסח, ואף, אולי, איננו יודע כלל מהו יהודי ומיהו הקדוש-ברוך-הוא. צו השעה, שלנו כפרטים, כקבוצה וכחברה כאחד, לא לשכוח את הבנים האובדים, המנותקים, ולאהוב אותם ולפעול לקירוב לבבות, ולקבלתם חזרה לחיק האומה.

לדאבוננו, הרבה בתי אב עברו בדורות האחרונים גלגוליה של משפחת חמשת הבנים, כל בית וסיפורו שלו. הבה נתחזק כולנו ונקיים מצוות והגדת, ונחזור ונתקשר אל מורשת אבותינו. כבר אמרנו למעלה, שביציאת מצרים קנו אבותינו את חירותם. אולם במשך שנות הגלות והתלאות אבד מאתנו טעמה של החירות, והייתה ההגדה משקפת רק את העבר המפואר, ומחדירה בלבבות כיסופי גאולה עמוקים. אולם, עם תקופת ישראל בארץ ישראל, קיבלו פרקי ההגדה משמעות מוחשית יותר, אבל עלינו לדעת, כי חירות מדינית בלבד איננה מספקת לעם שיוכל לחיות את חייו ביושר ובכבוד, כמו שראינו בשנות דור אחד, שאהבת הבצע השתלטה על החיים. עם ישראל צריך אמונה ותיקון המידות ובזה יטעם טעם של חיי חירות שלמים.

בברכת חג כשר ושמח לכל חברי "צוות".