בביטול הסיבות לחורבן - ייבנה הבניין השלישי

אם תשאלו את הישראלי המצוי מהו תשעה באב, אולי ימלמל משהו על חורבן בית המקדש, אך היום הזה רחוק מאד מעולמו. אין הוא מצליח להבין את הקשר שלו לבית מקדש שחרב לפני אלפיים שנה.

יש מרכיבים של מסורת בסיסית המחברת את העם רובו ככולו – ברית מילה, בר מצווה, יום הכיפורים, חגים ומועדים. מזוזה וכדומה. בלי כל אלה, מה משמעות היותנו יהודים? לרשימה הזאת יש להוסיף את תשעה באב. יום זה תורם להוויה היהודית את החיבור להיסטוריה רוויית הסבל של עמנו ואת התקווה לגאולה.

תשעה באב מנקז אליו את כל הכאב שעבר העם היהודי באלפי שנות קיומו. המרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה, וגרמו לעם לבכות בליל תשעה באב. חטא זה עיכב את הכניסה לארץ ישראל ארבעים שנה וגרם בעקיפין למותו של משה רבנו.

חורבן שני בתי המקדש, רדיפת התרבויות הזרות ושנאת החינם, שגרמו את החורבן, עדיין מלוות אותנו ומשמשות תמרור אזהרה לצורך לתקן זאת על ידי דבקות בזהות היהודית ואימוץ אהבת חינם.

בתשעה באב נפלה העיר הגדולה ביתר. ביום הקשה הזה נחרשה ירושלים, כדי להשמיד אפילו את שרידיה. תשעה באב הוא גם יום גירוש ספרד, שפתח תקופה של סבל ורדיפות לעם היהודי.

בתשעה באב אנחנו מתחברים לסבל של העם היהודי. על פנינו חולפים פרקים מעברינו הכואב. ההפכפכנות של הגויים, ספרד למשל. היהודים הגיעו בה לשיא ההשתלבות החברתית ולצמרת השלטון, ופתאום באו האינקוויזיציה והגירוש האכזרי.

הזיכרון ההיסטורי מקפיץ אותנו קדימה. מסעי הצלב, פרעות ת"ח-ת"ט, הפוגרומים והגירושים, רוסיה ורומניה הקומוניסטית, ואחר כך השואה האיומה, שהכחידה שליש מעמינו באכזריות שטנית שלא היה לה אח ורע בתולדות האנושות.

הסקירה הזאת מולידה תחושות צער על הסבל הנורא שעבר עלינו, אך יש בה גם תקווה גדולה. דווקא ההיסטוריה היהודית מוכיחה שאחרי כל ירידה באה עלייה, ומתוך היגון והייסורים צמחה תמיד הישועה. מיום זה אנחנו שואבים גם עוצמה אדירה, ומתחברים לנחישות היהודית עתיקת היומין, להוסיף לחיות, להוליד ילדים, לבנות ולנטוע.

תשעה באב נושא עמו את האמונה והתקווה שבסוף כל המסע הארוך נגיע בקרוב אל הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

חז"ל מסבירים לנו על מה ולמה אנו מתאבלים בתשעה באב. "בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ וְיָמוּתוּ כֻּלָּם בַּמִּדְבָּר, וְחָרַב הַבּית - הַמִּקְדָּשׁ, בָּרִאשׁוֹנָה בִּימֵי נבוכדנצר וּבַשְּׁנִיָּה - בְּבַיִת שֵׁנִי וְכֵן בְּאוֹתוֹ יוֹם נִלְכְּדָה בֵּיתָר, וּבְאוֹתוֹ יוֹם נֶחְרְשָׁה הָעִיר-יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁרָצוּ לְפָרְסָם שֶׁלֹּא תִּבְנֶה עוֹד לְעוֹלָם. (תענית כו"ב).

הבגידה של המרגלים בארץ ישראל, באה לידי ביטוי בבכי הגדול שהעם בכה בליל תשעה במדבר: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִתְּנּוּ אֶת קוֹלָם וַיִבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא (בְּמִדְבַּר יָד),וְהַתּוֹצָאָה: "אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב תִּשְׁעָה בָּאָב הָיָה, אָמַר לָהֶם הקב"ה אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם בָּעֶרֶב זֶה - וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בָּעֶרֶב זֶה בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת עַל אָסוֹן אֲמִתִּי שֶׁיְּאָרַע בּוֹ". (תענית כ"ט-א').

"מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מֶה חָרֵב? שֶׁהָיוּ בּוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וּגְמִילוּת חֲסָדִים מִפְּנֵי מֶה חָרֵב? מִפְּנֵי שהייתה בּוֹ שִׂנְאַת חִנָּם לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים". (יוֹמָא ט'-ב').

נכון לעכשיו, בט' באב ובכלל, עלינו לעשות חשבון נפש לאומי ופרטי ולעשות תשובה ביחסנו לארץ ישראל וְלִבְלֹט אֶת הַחֻלְשָׁה שֶׁהִתְגַּלְּתָה אֵצֶל הַמְּרַגְּלִים וּבְנֵי דּוֹרָם, בחוסר אמונתם ביכולת לרשת את הארץ. עלינו לעשות חשבון נפש כללי ופרטי ביחסים שבין אדם לחברו ברמת הכלל והציבור וברמה המשפחתית והאישית, ולבטל את שנאת החינם, שאין לה שום הצדקה – כשמה כן היא. לאהוב אֶת הַבְּרִיּוֹת וְאֶת עַמֵּינוּ וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהָאֻמָּה שהקב"ה בּוֹחֵר בָּהּ בָּאַהֲבָה.

בְּאַהֲבַת חִנָּם, נִזְכֶּה במְהֵרָה לִרְאוֹת בבניין שָׁלֵם, וְנִרְאָה עַיִן בָּעַיִן בְּהִתְקַיְּמוּת דִּבְרֵי הַנָּבִיא "כֹּה אָמַר ה' צִבְאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְעַם יִשְׂרָאֵל לַשָּׂשׂוֹן וְלַשִּׂמְחָה וּלְמוֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אהבו" (זְכָרֶיהָ ח'-י"ט).

ניזכר בסיפור או אגדה על נפוליאון, שיצא ערב אחד מחופש לאדם פשוט והגיע לשכונת היהודים. לתדהמתו מצא את היהודים מכונסים בבית הכנסת, יושבים על הקרקע, בידיהם ספרים והם קוראים בהם במגינה עצובה, קולות של קינה הפורצים ממעמקי הנפש. נפוליאון הופתע, הוא לא ידע דבר על גזרה כלשהי המרחפת על היהודים. כששאל לפשר הבכי והקינה, נאמר לו שהאבל הוא על חורבן בית המקדש לפני אלף ושמונה מאות שנים. בתחילה לא האמין הקיסר למשמע אוזניו, אך לאחר שהרהר בדברים אמר (כך על פי האגדה): "עכשיו ברור לי שאתם עם הנצח. ראיתם אימפריות וממלכות אדירות, שהיו בשיא תפארתן וקרסו ונפלו לבלי תקומה. אני בטוח שאתם תוסיפו להתקיים גם אחרי שאני וממלכתי נרד מעל בימת ההיסטוריה. בסופו של דבר אתם תשובו לארץ ישראל ותבנו מחדש את בית מקדשכם. אינני יודע מתי יקרה הדבר, אם בעוד מאה או מאתיים שנה, אבל זה יקרה יום אחד, בכך אין לי ספק".

הָאֱמֶת הִיא, שֶׁרַעְיוֹן זֶה כְּבָר הובע עַל יְדֵי חז"ל: "כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ". תּוֹדָעַת הָאֵבֶל הִיא הַמֵּבִיאה אֶת הַגְּאֻלָּה. מִי שֶׁחָשׁ אֶת כְּאֵב הַגָּלוּת וְיוֹדֵעַ שֶׁהַמַּצָּב הַקַּיָּם אֵינוֹ הַמַּצָּב הַתָּקִין, יֵשׁ בּוֹ שֶׁאֵיפָה לַגְּאֻלָּה, וְהַצִּפִּיָּה הַזֹּאת תִּתְמַמֵּשׁ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר. גְּדוֹלָה תִּקְווֹתֵינוּ ש"יֵהָפְכוּ יָמִים אֵלָה לַשָּׂשׂוֹן וְלַשִּׂמְחָה וּלְמוֹעֲדִים טוֹבִים", בַּשָּׁנָה זוֹ מַמָּשׁ.