שנותי עם אבא

ד"ר משה סנה (קליינבוים) היה מנהיג ציוני חשוב בשנות טרום מדינה. בהיותו סטודנט לרפואה בן 23 נבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית של יהודי פולין. זמן קצר לאחר הגעתו ארצה ב-1940, מונה לראש המפקדה הארצית של "ההגנה", ונחשב לשר הביטחון של המדינה שבדרך וליורש אפשרי של דוד בן-גוריון.

בשנת 1946 נפער קרע תפיסתי בין השניים. סנה גיבש אוריינטציה פרו-סובייטית לתנועה הציונית. עם הקמת המדינה נמנה עם מקימי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ), שהייתה אז מפלגת השמאל הגדולה והעיקרית בישראל. בהמשך, ב-1954, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), וכך נגזר עליו בידוד וניתוק ממרבית תומכיו ומעריציו בעבר. אחד השיאים בקריירה הפוליטית של סנה במפלגה היה אחרי ועידת הפסגה הערבית הראשונה, בינואר 1964, שבה הוחלט על הקמת מפקדה ערבית מאוחדת בפיקוד מצרי כדי לקדם את המאמץ הערבי להשמדת ישראל. סנה ראה צעד זה בחומרה ואילו חבריו הערבים במפלגה הקומוניסטית דווקא תמכו. בשנת 1965, על רקע החרפת מדיניותה הפרו-ערבית של ברית המועצות, הביא לפילוג במפלגה הקומוניסטית לפלג ערבי (רק"ח) ולפלג יהודי (מק"י).

סנה, שהיה ראש המטה הארצי של ההגנה (מקביל לרמטכ"ל בימינו), פעיל בהעפלה ובבריחה אחרי מלחמת העולם, האמין בכל לבו, עד מותו ב-1972, כי משיקולים מדיניים אסטרטגיים טוב לה למדינת ישראל לסמוך על שתי המעצמות, ארה"ב וברית המועצות, ולא רק על המערב.

מאמץ מיוחד הקדיש בנו תא"ל מיל' ד"ר אפרים סנה בספר החדש להזמת האשמה/השמועה כי אביו, ח"כ משה סנה, היה סוכן סובייטי. הוא מפורר אבן אחר אבן את הקיר הרעוע של האשמה זו, שרחפה באוויר בשנות ה-50 וה-60, ומתמסר בדבקות ובמקצועיות להקנות לאביו את המקום הראוי לו בהיסטוריה הציונית, מקום אשר עוות במכוון על ידי כותבי היסטוריה שפעלו ברוח השלטון של השנים ההן.