המסע הישראלי שלי

בשנים האחרונות פורסמו ספרי זיכרונות רבים של אנשי צבא בכירים. מכל ספר כזה ניתן להכיר לעומק את המחבר וגם ללמוד ולהפיק לקחים ממעשים, מחשבות וכיווני פעולה שניתן לאמץ או להימנע. ספרו החדש של שאול מופז הוא דוגמה מאלפת לגישה זו. הספר כתוב בפירוט רב של כל אבני הדרך בקורות חייו של מופז, יליד שנת הקמת המדינה, מילדותו, עלייתו ארצה בגיל תשע, ועד הגיעו לתפקידי פסגה: רמטכ"ל, שר ביטחון ושר תחבורה. הוא לא משמיט גם את הכישלון הפוליטי שלו בהנהגת מפלגת "קדימה". אפשר לראות בספר כוונה לא מוסתרת לעודד בני פריפריה להעז ולנצח ("ממני תראו וכן תעשו").

מופז כותב בפתיחות רבה על קורות חייו, מתוך גישה כי אדם לא יכול לשכוח את עברו. כבן לעולים חדשים מאיראן, כל רצונו היה להיות צבר ("בנהלל קראו לי אילתי"). עד כמה היה לו חשוב להבליט זאת ניתן לראות גם בבחירת תמונת שער הספר – הילד הקטן בעל החזות מאיראן, עם החיוך האופטימי. את מקום מוצאו לא יכול היה מופז לשנות, אבל את חיי בגרותו הצליח לעצב בגדול ("החלום להיות ישראלי היה החלום שלנו, של ילדי משפחת מופזז-קאר, ומה יותר ישראלי מאשר להיות רמטכ"ל צה"ל!"). את ארבע השנים שלו בנהלל, ילד רחוק גיאוגרפית מהוריו בסביבה חברתית חדשה ושונה ("אצולת העמק"), הוא מזהה כמכוננות לגיבוש אישיותו וניסיון החיים שלו.

בהקשר המשפחתי מרשים מאד להיווכח בספר בכבוד להורים, מוטיב חוזר פעמים רבות, האהבה לאשה, אורית, והמסירות הרבה לילדים, גם אם זה שנים רבות "אבא של שבת". מופז זוכר ומזכיר לנו בפירוט איפה היה בכל לידה. המשפחה היא בעיניו ההצלחה של חייו.

מהרקע שלו כבן למשפחת עולים באילת הגשים מופז בהיותו רמטכ"ל מחויבות בעלת משמעות לאומית לטיפוח צעירים מיישובי הפריפריה לשירות צבאי מועיל ושילוב בתפקידים אזרחיים בטכנולוגיה ובשירות הציבורי – בדמות תכנית "עתידים". תכנית זו, שהפכה מחזון למהפכה, נחשבת לפורצת דרך לאומית, שלא הייתה כמותה. לא פלא כי הספר מוקדש להוריו, לאורית אשתו ולכל בני משפחתו של מופז, אך גם לחיילי צה"ל ולמפקדיו ולצעירות ולצעירים בתכנית "עתידים".

שום דבר בתחילת שירותו הצבאי בצנחנים לא העיד על המסלול שיוביל לתפקיד הבכיר ביותר בצבא. מופז משתף את הקורא בגובה העיניים בפעולות וברגשות של לוחם, קצין צעיר, מ"פ, מג"ד, חניך במכללה צבאית בארה"ב, מח"ט ועד רמטכ"ל. אנשי צבא יכולים להשכיל בקריאת כל אבן דרך בחייו של מופז ולערוך ניתוח אירועים של לחימה, קבלת החלטות, יחסים עם דרג ממונה, פיקוד, מנהיגות ומה לא.

את מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מבצע אנטבה, מבצע ליטני אנו פוגשים בספר מנקודת מבט של לוחם ומפקד בדרגים שונים, אך שיא של תרומה להבנת קבלת החלטות אסטרטגיות ומשמעותן אנו מקבלים באירועי המפתח בהיותו רמטכ"ל – היציאה מלבנון ("דמדומי בוקר"), תפיסת האונייה קאריןA ("תיבת נוח"), האינתיפאדה השנייה ("גאות ושפל") ומבצע "חומת מגן".

הספר מציג לנו את מופז בשני פרקי חייו – הצבאיים והאזרחיים. בפרק הצבאי הספר מעורר אמפתיה עצומה למופז, מנהיג צבאי המתאר בפתיחות, בהודאה בטעויות והדרך להתגבר עליהן, את היכולת להשקיע ולהצליח. אנו לומדים כאן גם על מערכת היחסים עם הדרג המדיני (בתקופתו כרמטכ"ל היו עבד תחת ארבעה שרי ביטחון: מרדכי, ברק, ארנס ובן אליעזר, ושלושה ראשי ממשלה: נתניהו, ברק ושרון). מופז זוכר להזכיר בפרק זה מאות מפקדים וחיילים שפגש במהלך שירותו ולתת להם את הכבוד הראוי.

החלק האזרחי-פוליטי כולל פירוט רב, מההצעה של שרון להצטרף ועד סופה של קדימה ("קדימה ואחורה"). זה שיעור חשוב למתעניינים בהשתלבות בפוליטיקה. אי אפשר להשתחרר מההרגשה שחוזרת בקריירה של שאול מופז, כמו אצל אנשי צבא בכירים אחרים – לא מספיק להיות איש מוכשר ומנוסה, בעל ערכים נבונים ומועילים. לפוליטיקה יש מנגנון פנימי אחר. היכולת לגייס תמיכה ציבורית אינה רק בדוגמה אישית. הון ושלטון גם הם שחקנים מרכזיים במגרש זה.

קל להתחבר בספר למסלול החיים והתפקידים של איש צנוע, שעבר צעד אחר צעד, בלי קיצורי דרך, שירות קרבי ותפקידי מטה. אי אפשר לשכוח כי בצד כל אלה יש עוד שותפה להצלחה, שכל אחד צריך להתפלל לה – אלת המזל.

הספר ערוך בכישרון על ידי ענת שינקמן בן זאב, ונוח לעיין בו, גם בחיפוש קורות הפעילות המבצעית.