זה מה שהיה

אלוף עמוס חורב מוכר לנו כלוחם הפלמ"ח, אלוף בצה"ל ונשיא הטכניון. בספרו האוטוביוגרפי הוא משתף אותנו ביושר ובגילוי לב ממקור ראשון, בראייה היסטורית, על האירועים החשובים בהקמת במדינה ונותן להם הסבר אישי מחוויותיו האישיות.

חורב נולד בירושלים לפני 98 שנים, אז עיר קוסמופוליטית שרק מחצית מתושביה היו יהודים. שם ואז הוא ספג את שורשי הבעייתיות של מדינת יהודים במרחב מוסלמי-ערבי, ושלטון זר מעליהם.

אירוע מכונן בנעוריו, בגיל 14, היה להתגייס להגנה. עם עוד 20 חברים מהגימנסיה הם הצטרפו לפלמ"ח עם הקמתו ב-1941. את הדור הזה הוא מגדיר לוחמים ושורדים.

רבים מאתנו שמעו את עמוס חורב מספר את חוויותיו מתקופת המאבק על הדרך לירושלים. בספר הוא משתף זאת במילים כואבות עם האבדות היומיומיות והתסכול הבלתי פוסק, עד למציאת פתרון "דרך בורמה" ושחרור ירושלים. המוטו היה "להילחם עד כלות, כי המדינה קודמת לכל".

ממלחמת העצמאות נמשך סיפור חייו של עמוס אל צה"ל בשנותיו הראשונות. בהיותו קצין חימוש ראשי ואחר כך כראש אג"א הוביל חורב את בניית עוצמתם של כוחות היבשה. ממגרשי גרוטאות וממחסני עודפים ממלחמת העולם השנייה נרכשו טנקים, תותחים, זחל"מים ועוד אמצעי לחימה, ובתי מלאכה הפכו למפעלים משוכללים עבור צה"ל. בשלוש המלחמות: מלחמת סיני, ששת הימים ומלחמת יום כיפור, היה זה בסיס הכוח היבשתי של מדינת ישראל. חורב כאב מאד את השגיאות הקשות שנעשו במלחמת יום הכיפורים, בעיקר אחרי כל המאמץ שהוביל עד אז בפיתוח אמצעי הלחימה.

לאחר שחרורו מצה"ל פנה חורב לאתגרים אזרחיים-לאומיים, ובהם נשיא הטכניון ויו"ר רפא"ל. בתוך המלחמות והשליחויות הלאומיות הוא לא שוכח להעלות על נס את זכרה של שושנה, רעייתו ואהבת חייו, מי שהייתה לו לעזר צמוד כל שנותיהם ביחד.