על "בין הזמנים" ועל "זמן אלול"

15/08/2017
על "בין הזמנים" ועל "זמן אלול"

המושג "בין הזמנים" (במלעיל), בא מעולם הישיבות. בכל סוגי הישיבות (קטנות, הסדר, גבוהות ולעתים גם בתיכוניות), כמו גם בחלק מהמכינות והמדרשות, קיימים שלושה "זמנים":

זמן אלול - מראש חודש אלול עד ליום הכיפורים.

זמן חורף - מראש חודש חשוון עד ראש חודש ניסן.

זמן קיץ - מראש חודש אייר עד תשעה באב.

תקופות ה"זמנים" נקבעות לפי החגים, כאשר חג הסוכות וחג הפסח נחשבים לחגים משפחתיים שבהם התלמידים משוחררים לבתיהם, לעומת חג השבועות והימים הנוראים, שבהם שוהים התלמידים בישיבה. בקיץ ישנה תקופת "בין הזמנים" חדשה, שלא הייתה נהוגה בישיבות הוותיקות במזרח אירופה, אז היה זמן אחד ארוך מראש חודש אייר ועד ליום הכיפורים. משום כך, "זמן אלול" אורך באופן קבוע מעט יותר מחודש, "זמן קיץ" מעט יותר משלושה, ו"זמן חורף" חמישה חודשים (או שישה, בשנה מעוברת).

תקופת החופשה בין זמן לזמן נקראת בין הזמנים (נהגה בעולם הישיבות במלעיל), וניתנת כדי לאפשר לבני הישיבה לשהות עם משפחתם תקופה מסוימת, בייחוד בחגים, לנוח מעמלה של תורה (שהרי "תורה מתשת כוחו של אדם"), ולאגור כוחות לקראת הזמן הבא. בישיבות נזהרים מלקרוא לה "חופשה", על מנת להבדיל בין מטרתן של הישיבות בנתינת זמן מנוחה להתרעננות בלבד לבין החופשה הנהוגה בבתי ספר הכלליים, המנוצלים, לדעתם, לבילויים אגרסיביים. סיבה נוספת היא משום שגם בתקופת בין הזמנים מקפידים רבים מן הלומדים להמשיך וללמוד במסגרת מצומצמת יותר, לעתים במסגרת "ישיבות בין הזמנים", ולמילה "חופשה" יש הקשר של חופש מוחלט, ללא עול תורה כלל.

נוהגים להביא מעין מקור לבין הזמנים מדברי הגמרא, שרבא ביקש מתלמידיו שלא ייראו לפניו (כלומר ילכו לבתיהם ולא יישארו בישיבה) בימי תשרי ובימי ניסן. (מסכת ברכות דף ל"ה עמוד ב').

לעתים, בעיקר בעתות מלחמה בישראל, קוראים הרבנים וראשי הישיבות לקצר את תקופת "בין הזמנים". כך נעשה בתקופת מלחמת יום הכיפורים (בין הזמנים - תשרי ה'תשל"ד), מבצע "חומת מגן" (בין הזמנים - פסח ה'תשס"ב), בתקופת מלחמת לבנון השנייה (בין הזמנים - אב ה'תשס"ו) ובמבצע "צוק איתן" (בין הזמנים - אב ה'תשע"ד). רוב הישיבות אינן מקיימות מסגרת לימודים פורמלית בתקופה כזו, אלא מבקשות מתלמידיהן להמשיך וללמוד. הסיבות לקיצור "בין הזמנים" הן:

1. הרצון שיימשך לימוד התורה בעת הלחימה ויגן על חיילי צה"ל הלוחמים בחזית.

2. כשם שמשה שאל את שניים וחצי השבטים "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?", כך גורסים ראשי הישיבות שאין זה יאה שהבחורים ייצאו לחופש כאשר בני גילם נלחמים בחזית.

מאידך, חלק מהישיבות מעדיפות להשאיר את בין הזמנים על כנו ולחזק במקום זאת את "ישיבות בין הזמנים", זאת כלקח ממלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה נשארו התלמידים ללמוד רצוף "זמן אלול" (ה'תשל"ג) ו"בין הזמנים" ו"זמן חורף" (ה'תשל"ד) דבר שיצר שמונה חודשים רצופים של לימוד. מרבית ראשי הישיבות והמשגיחים דיווחו שהם חשים בלאות ובקושי, ומודעים לצורך במנוחת בין הזמנים. כדי לשמור על דרך האמצע במבצעים דלעיל, מחזקות הישיבות את "ישיבת בין הזמנים" ואף מעלות את המלגה המחולקת.

ה"זמן" החשוב ביותר בישיבה, הוא "זמן אלול". כולם מרגישים תחושה של התחדשות, עולים כיתה, עוברים ישיבה, מתחילים ללמוד מסכת חדשה מהתלמוד הבבלי, מחליפים מקומות בפנימייה ועוד. אבל העיקר זה עצם הימים, ימי חודש אלול הם ימי רחמים וסליחות. האווירה רצינית מאוד כי מתכוננים לראש השנה ולכיפור. "זמן אלול" הוא הזמן בוא נדרשים התלמידים להיכנס לאווירה רצינית יותר, להשקיע יותר בלימוד התורה, לשמור יותר על העיניים והדיבור, ולעסוק קצת בספרי מוסר כדי להזדכך ולהתעלות קצת מעל המקום בו הם נמצאים במשך השנה. לחיות עם ההרגשה שראש השנה בפתח, בו הקדוש ברוך דן את העולם כולו, וכל אחד מתפלל ומייחל שתיגזר עליו שנה טובה ומתוקה.

עבור לתוכן העמוד