בעשור לחודש נזרי השלך ותפארתי נפלה

15/01/2017

יש זמנים מיוחדים בחיי האדם שהם לטובה ויש גם, חלילה, לרעה. כך הוא עניינם של ימי הצום שנקבעו לעם ישראל לזכר מאורעות האבל והחורבן כעשרה בטבת, שבו החל המצור על ירושלים ונמשך שלוש שנים עד לחורבן בית המקדש, וצום תשעה באב, שנקבע לזכרו. לא ימים ערטילאיים הם, אלא ימים שמידת הדין מתוחה בהם, שהרי נקבעו כימים שאינם טובים לעם ישראל, ימים שנענשו בהם על עוונותיהם וחטאותיהם. מדי שנה בשנה חוזר התאריך על עצמו, ועמו מידת הדין שהייתה מתוחה אז, ולכן אנו צמים בו ומתפללים ושבים בתשובה כדי שהבורא לא יחיל עלינו, חלילה, את מידת הדין, ויום זה יעבור בשלום. מכאן ניתן ללמוד שאדם המתדיין עם נוכרי ישתמט ממנו בחודש אב, שמזלו רע לישראל, ויתדיין עמו בחודש אדר, שמזלו טוב לישראל (תענית כ"ט, ע"ב). כי מאורעות העבר מקרינים על התאריך.

 

לוח השנה היהודי – מושג מוחשי הוא. מאורע שהיה לפני שנים רבות, שבעקבותיו נהג הקב"ה עם ברואיו אם במידת החסד או במידת הדין, הדבר נחרט ונקבע לדורי דורות. בכל שנה באותו התאריך נפתח פתח להשפיע טובה או רעה, חלילה. זה גם פירוש הברכה שברכנו בהדלקת נרות החנוכה: "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם – בזמן הזה". ניסים שנעשו בימים ההם בזמן הזה, בתאריך הזה, משפיעים מאורם וזיוום בכל שנה בתאריך הקבוע. על כן נבין את חשיבותו של צום עשרה בטבת, שיחול החודש. כאשר תשעה באב חל בשבת, דוחים את הצום. לעומת זאת, לו היה חל עשרה בטבת בשבת, היו מתענים בו. מדוע? כי המצור התחיל בתאריך הזה. הוא נקודת ה"ראשית", הנקודה הקובעת. יפים הם דבריו של האבודרהם המובאים בהלכות תעניות עמ' רנ"ד: "וחילוק יש ביניהם, שארבע הצומות הם נדחין לפעמים כשחל בשבת, ומתענין בו ביום. ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחות ליום אחר, מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה' (יחזקאל כ"ד, ב') כמו ביום הכיפורים". דרשתו של האבודרהם מסתמכת על האמור בספר יחזקאל (כ"ד, א'-ב'), שם הנביא מתבשר על תחילת המצור על ירושלים: "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמור. בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה".

 

עולה מדבריו שצום עשרה בטבת חמור יותר מאשר צום תשעה באב, שהרי אם חל ט' באב בשבת הצום נדחה, ואילו היה צום עשרה בטבת חל בשבת לא היה נדחה. ר' יוסף קארו תמה על דרשתו של האבודרהם "ולא ידעתי מנין לו זה", ופוסק להלכה כשאר הראשונים, שגם צום עשרה בטבת נדחה אם הוא חל בשבת. ואולם, גם אם לא זכה האבודרהם שתיפסק הלכה כמותו, מבחינה מעשית נכרת חומרתו של עשרה בטבת בכך שהוא היחיד מבין הצומות שיכול לחול ביום שישי ובמקרה כזה צמים בו. גם אם משמעות הדברים שנכנסים לצום לשבת (רמ"א או"ח רמ"ט, ד'; תק"נ, ג'). למרות הדברים, יש כאן משהו תמוה, צום תשעה באב חמור יותר משאר התעניות, שכן הצום מתחיל מהערב, ונוהגים בו כל חמשת העינויים של יום הכיפורים. בה בשעה שביום זה חרב הבית. על תמיהה זו משיב ר' יונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש: "כיון שהותרה הרצועה מלמעלה לצור אל עיר, אחר כך הדרך כבושה לפני אויבי עמו לעשות כאשר זממו" (דרוש ב', עמ' ל"ב). לאמור, שאכן יום תחילת הפורענות הוא עשרה בטבת ולכן חמור יותר. כמו כן, הוא הדבר בחורבן הבית, הגם שעיקר שריפתו הייתה בעשרה באב, תחילת שריפתו, שהיא תחילת הפורענות, הייתה בט' באב. על כן קבעו את הצום לט' באב. מתוך כך שצום עשרה בטבת היה יום תחילת הפורענות והיום הקשה, נקבע כחמור ביותר.

 

ישנה נקודה מעניינת במהלך זמנים אלו. תחילת המצור על ירושלים היה בעשרה בטבת. זו לא הפעם הראשונה שהיה מצור על ירושלים. מאה עשרים וחמש שנים לפני כן צר סנחריב על ירושלים, ובלילה אחד מתו מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסותיו על כל חייליו (ישעיהו ל"ז, ל"ו, סנהדרין צ"ה, ע"ב). מה ההבדל בין שני מאורעות אלו? מה גרם לכך לתוצאות הקוטביות האלו? מי שמגלה סוד זה הוא הנביא ישעיהו, בימי סנחריב הגביר המלך חזקיהו את לימוד התורה ובזכותה היה הנס הגדול (ישעיהו י', כ"ז). על החורבן בימי נבוכדנצר הדבר בא כתוצאה מ"על מה עבדה הארץ... על עזבם את תורתי" (ירמיהו ט', י"א – י"ב). רואים אנו מכאן הוכחה מוכחת ש"התורה מגינה ומצילה" (סוטה כ"א, ע"א). רק על ידי לימוד התורה ושמירת מצוותיה מגינה היא על עם ישראל.

 

יש לראות ערך מוסף לצום עשרה בטבת, שבו סמך נבוכדנצר מלך בבל את חילו על ירושלים לצור עליה, ובנה סביבה דייק כדי למוטט ברעב את הנצורים בה, עד לכיבושה. מכיוון שיום זה נקבע כיום צום ויום שמידת הדין שולטת בו – יום המועד לפורענות, גילו לנו חז"ל (מדרש תנחומא, תזריע ט') שביום זה היו בני ישראל ראויים חלילה לגלות מארצם. אך משום החורף והצינה השוררים באותה תקופה המתין להם הקב"ה, והגלה אותם בקיץ, בתשעה באב. פליאה היא שהחורף בפתח – והכל מושהה בחצי שנה, אין זו אלא ממידת הרחמים שהקב"ה חס על עם ישראל.

 

 

עבור לתוכן העמוד