"משיב הרוח ומוריד הגשם"

9/11/2016
"משיב הרוח ומוריד הגשם"

עם בוא החורף, מקדישים תפילה מיוחדת על הגשמים המבקשת שבורא העולם יפתח את אוצרות השמים ויעניק לנו גשמי ברכה שירוו את הארץ. הבקשה על הגשמים נמשכת עד ליום הראשון של חג הפסח. התפילה הראשונה: תפילת גשם ו"משיב הרוח ומוריד הגשם".

בחג שמיני עצרת, היום השמיני לאחר חג הסוכות, נאמרת בבית הכנסת תפילה מיוחדת הנקראת "תפילת גשם". התפילה מזכירה את אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ושנים-עשר שבטי ישראל, את הקשר שלהם למים וכי בעבורם "לא תמנע מים".

משלב זה ואילך, בכל יום במהלך תפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה) אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם". שימו לב כי עדיין אין כאן בקשה מבורא העולם שישלח לנו גשמים, אלא אזכור בלבד על כך שהאלוקים משיב את הרוחות ומוריד את הגשמים.

למרות שעונת הגשמים בארץ ישראל יכולה להיפתח מיד לאחר חג הסוכות, תיקנו חכמים להמתין עם בקשת הגשמים עד לז' בחשוון. הסיבה לכך היא שבימי בית המקדש היו כל תושבי ארץ ישראל, וכן רבים מחוצה לה, עולים לרגל לירושלים. היהודי שהתגורר במיקום הכי מרוחק מירושלים התגורר על גדות נהר פרת, והמסע אל ביתו ארך כשבועיים. כדי שגם הגרים במרחקים יוכלו לשוב לביתם בנוחיות מבלי להתעכב בדרכים בוציות, התעכבה בקשת הגשמים עד לז' בחשוון.

בז' בחשוון מתחילים לבקש מבורא העולם שישלח גשמים. עושים זאת בתפילת העמידה, בברכת השנים המבקשת מבורא העולם "ברך עלינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה". בברכה זו מוסיפים את הטקסט "ותן טל ומטר לברכה" המבקש כי האלוקים יעניק לנו טל וגשמי ברכה.

בעוד שבארץ ישראל, הזקוקה לגשם יותר משאר הארצות, הבקשה על הגשמים היא בז' בחשוון, בחוץ לארץ מחכים עד לדצמבר ומוסיפים את הטקסט "ותן טל ומטר לברכה" ב-5 או ב-6 בדצמבר (תלוי אם חודש פברואר מכיל 28 ימים או 29).

העובדה כי בארץ ישראל מתחילים לבקש על הגשמים רק בז' בחשוון מלמדת אותנו לקח מאלף: למרות שמדובר רק ביהודים בודדים שהתגוררו בקצה ישראל, כל עם ישראל חיכה ולא התפלל לגשמים עד שהם שבו הביתה בשלום וללא עיכובים. מכך ניתן ללמוד רבות על חשיבות הדאגה ההדדית זה לזה.

כבר בתקופת המשנה הסתמן חודש חשוון כחודש שבו מתפללים על הגשמים. המחלוקת הייתה באיזה תאריך בדיוק בחשוון, ומדוע דווקא בחשוון ולא בחג הסוכות עצמו שבו חגגו את שמחת בית השואבה שעיקרו הוא ניסוך המים על המזבח, וסימן לשנה ברוכת גשמים, או שמיני עצרת שבו לראשונה מברכים את ברכת הגשם ומייחלים לבואו.

הגשמים בארץ ישראל הם מקור המים העיקרי לחקלאות ולשתייה. "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים" (דברים י"א, 11). רוב החקלאות הייתה חקלאות בעל, כלומר, תלויה במי גשמים, ולכן שנים שחונות, עם בצורת קשה שמגיעה עד כדי רעב, הייתה הגירה שלילית מהארץ, בעיקר למצרים, שהחקלאות בה הייתה יציבה מאחר שמקור המים שלה שופע וקבוע. לכן שאלת הגשמים נעשתה בחרדת קודש, כעניין קיומי של ממש. אם הגשמים מתבוששים לבוא נעשות תפילות מיוחדות, כולל צום תענית ואפילו הוצאת ספר תורה לרחובה של העיר על מנת לזעוק לאל לבטל את גזירת עצירת הגשמים.

בתענית ב', א כתוב: "שלוש מפתחות הם בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו בידי שליח ואחד מהם מפתח גשמים". עצירת גשמים בישראל כל כך קשה עד שהיא משמשת אחד העונשים בידי אלוהים להעניש בו את בני ישראל: "בשעה שישראל באים לידי עבירה ומעשים רעים  והגשמים נעצרים" (ירושלמי ברכות ה', ג').

נאחל ונייחל כולנו לשנת שפע של גשמי ברכה.

עבור לתוכן העמוד