"לפי שהם דברי תוכחות" (רש"י, דברים א', 1)

בפרשת דברים אנו פותחים את ספר "משנה תורה", שבו "הואיל משה באר את התורה הזאת". פרשה זו מוכרת יותר בשם "שבת חזון", על שם ההפטרה שאנו קוראים בה, וכל כולה כתב אשמה חריף על בני ירושלים ומנהיגיה
18/07/2016
"לפי שהם דברי תוכחות" (רש"י, דברים א', 1)

בפרשת דברים אנו פותחים את ספר "משנה תורה", שבו "הואיל משה באר את התורה הזאת"(דברים א', 5).

משה רבינו ע"ה, טרם פטירתו, חוזר על קורות העם במדבר, מלמדם את התורה לכלליה ופרטיה תוך כדי חזרה על מה שנאמר כבר, והזכרתם של מצוות מחודשות. בדבריו אלו מוכיח את העם בדברי תוכחה קשים בתקווה שיתקנו את דרכם בעתיד. כדברי הספרי שהובאו על ידי רש"י: "אלה הדברים -לפי שהם דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל".

גם ישעיהו הנביא בדברי נבואתו בהפטרה לפרשת השבוע מוכיח את העם, אולם סגנון דיבורו שונה מזה של משה. המנהיג, הנביא ישעיהו, מתבטא במילים קשות (ישעיהו א', 2, 4, 9, 14) "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי", "זרע מרעים בנים משחיתים. כסדום היינו.. יתום לא ישפטו..". לעומת ביטויים קשים אלו, אין אנו מוצאים בפרשתנו דברי תוכחה בסגנון ברוטאלי ובוודאי לא בהשוואה לסדום ועמורה.

ניתן לראות שההבדל בין נבואת משה לנבואת ישעיהו אינו רק בסגנון, אלא במהות הנבואה. הנביא תוכחתו היא תוכחת שעה. הוא מתנבא על מצב נתון למקרה מסוים ואל זמן מסוים. בימי עוזיהו, יותם, אחז ויחזקיהו מלכי יהודה, חזה ישעיהו ונבואתו הייתה לאותו זמן נתון ועל יהודה בלבד. לעומתו, משה מתנבא בצורה אחרת לגמרי ומדבר אל כל העם, ונבואתו היא באספקלריה המאירה לעתיד, לא רק לאותם אנשים בזמן מסוים, אלא לכלל ישראל לדורותיו.

"ואדבר אליכם ולא שמעתם ותמרו את פי... ויצא האמורי לקראתכם... ויכתו אתכם עד חורמה" (דברים א', 43-45). דברים שאינם חריפים אך קשים מאוד לעתיד. "ותשבו ותבכו לפני ה'". חז"ל אמרו במסכת סנהדרין, דף ק"ד, עמ' ב' ד"ה, "בכֹה תבכה בלילה" – שתי בכיות, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני. בלילה - על עסקי אותו לילה, שנאמר "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד, 1). אמר רבא אמר רב יוחנן: אותו לילה ליל תשעה באב היה... אמר הקב"ה לישראל "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

משה רבנו ע"ה מביט לעתיד וצופה במעשיהם הרעים של עם ישראל, הגוררים תגובה שאינה דווקא מידית, אלא לעתיד לבוא. עם ישראל בכה שתי בכיות שלא היו מחויבות המציאות, עונשם היה שיבכו לעתיד שתי בכיות שהינן מחויבות המציאות. לא בכדי אנו קוראים בפרשה זו בתוך דברי התוכחה של משה את התזכורת של מעשי המרגלים, שהוציאו דיבת הארץ רעה ובעטיים היה היום הנורא הזה יום בכייה לדורות, כדבריו של רבי יוחנן שהובאו במדרש רבא וצוינו על ידי רש"י (דברים א', 1): "בין פארן ובין תפל ולבן" – חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו תפל ולבן – אלא הוכיחם על הדברים שתפלו על המן, שהוא לבן, באמירתם "נפשנו קצה בלחם הקלוקל" ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים.

פרשה זו מוכרת יותר בשם "שבת חזון", על שם ההפטרה שאנו קוראים בה, וכל כולה כתב אשמה חריף על בני ירושלים ומנהיגיה.

מהו מוסר ההשכל לנו ולדורנו? האם חורבן הבית הראשון והשני הינו אירוע היסטורי בלבד? או אירוע הקשור בעצם הווייתנו כעם מיציאת מצרים ועד עצם ימינו אלו?

אלא יפה ביטאו זאת חז"ל: "כל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו מעלים עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי, יומא פרק א', הלכה א'). לאמור, המסר לדורות שהוצאת דיבת הארץ הינה הגורמת העיקרית לחורבן והיא עדיין אקטואלית בימינו ובעטיה – טרם נבנה בית המקדש בדורנו.

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל" (דברים א',1). דברי משה נאמרים לכלל ישראל, מהם הדברים? "אל כל ישראל" – שיהיו ישראל מקורבים ומקושרים יחדיו באחדות שלמה ויקוימו דברי הנביא זכריה פרק ח', 18-19 "...כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום שביעי וצום עשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה למועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

עבור לתוכן העמוד