פרשת במדבר – יום ירושלים – מתן תורה

את סוד האחדות יכולים אנו לראות ביום ירושלים, מתן תורה וגם בפרשת במדבר. אנחנו יכולים לריב ולהתווכח, להיאבק – ועדיין נישאר אחים, עם אחד, גם אם אנחנו לא יכולים להגיע להסכמה ולהבנה, ואפילו כל אחד חושב על זולתו את הדברים הקשים ביותר, בכל זאת לא לשכוח שכל ישראל ערבים זה לזה.
8/06/2016
פרשת במדבר – יום ירושלים – מתן תורה

את סוד האחדות יכולים אנו לראות ביום ירושלים, מתן תורה וגם בפרשת במדבר.

בפרשת השבוע הננו מתחילים חומש חדש, והוא ספר במדבר, עם תוכן חדש: סדר צבאי. משה רבנו קיבל הוֹרָאָה לִפְקֹד את יוצא הצבא בישראל: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם... מִבֵּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעֲלָה, כָּל יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אוֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר א' ב-ג). בראשונה הייתה הספירה לפי שבטים, ואחרי כן שלושה שבטים בבת אחת, כעין חטיבה, דגל, וכן נקבע סדר מסעם, סדר למופת. לא יאומן אולי בימינו כי יסופר שדבר כזה התרחש במדבר לפני יותר משלושת אלפי שנה.

מעניין לציין שהספירה של בני ישראל במדבר, שמופיעה בפרשת השבוע, היא ספירה של כל אחד משבטי ישראל בנפרד. למה כל הפירוט הזה? למה התורה לא מסתפקת במספר אחד של כל העם היהודי? זה המקור של דעת התורה האוסרת לספור אנשים ישירות, באופן אישי. אין שני אנשים דומים ואין שני אנשים שיש להם דעות זהות. יש קבוצות ושבטים שמרכיבים את העם היהודי היום ולכל אורך ההיסטוריה היהודית. ההבנה הזאת צריכה לסייע ליצירת חברה יהודית סובלנית יותר ומפולגת פחות. מסיבה זו, התורה נחושה בדעתה להתייחס לספירה של העם היהודי כספירה של יחידים, ולא כספירה של קבוצה גדולה או של אומה שלמה. התורה מבקשת מאתנו להבין שהעם היהודי מורכב בעצם ממרכיבים רבים ושונים ומאנשים נפרדים, ותובעת מאתנו את הבגרות הנדרשת להתמודד עם המצב הקבוע הזה של האנושות.

אולם, יש לציין שפרשת במדבר נקראת תמיד בסמוך לחג השבועות, חג מתן תורה, ולפעמים, כמו השנה, גם בסמיכות ליום ירושלים, יום בו נעשו נסים גדולים לישראל. אחרי מלחמת ששת הימים ושחרורה של ירושלים העתיקה הורשו כל היהודים להיכנס לעיר העתיקה ולהתפלל על אבני הכותל, וזה היה ביום חג השבועות תשכ"ז, ולא במקרה, משום שאנו מאמינים שאין מקרה בעולם, והכול מתוכנן ע"י הקב"ה, וזה הדבר שגרם לאחדות העם.

זוֹ הַשָּׁנָה ה-49 שאנחנו מציינים את הנס הכביר של הניצחון במלחמת ששת הימים ואת שחרור ירושלים והר הבית מדי הערבים. השנה מקבל האירוע הזה משמעות שונה. השנה ירושלים בבחינה עכשווית היא עיר שנויה במחלוקת בינלאומית וגם, לצערי, מפולגת בתוך הציבור לשנו. לכן, עלינו לזכור, שחשיבות של ירושלים היא בסיסית, העיר הזאת היא עיר הקודש והמקדש – היא המקור לכל הרוחניות שבעולם, ירושלים נקראת בית ה'. לכן, לאחר הניצחון הגדול במלחמה, כאשר ה' עשה לנו נס גדול, נס הצלה, ולקחנו בחזרה את ירושלים, היום אנו זקוקים להצלת הנס, שהנס הזה, ירושלים שהתאחדה כעיר שחוברה לה יחדיו, תישאר לנצח עיר הבירה של העם היהודי.

כמו כן, חג מתן תורה מיוחד בכך שהתורה איחדה את עם ישראל, ככתוב בתורה (שמות י"ט, ב') בלשון יחיד "וַיִּחַן שָם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". מפרשים חז"ל, שזו הייתה הפעם היחידה שהעם כולו התלכד "כאיש אחד בלב אחד", בעוד שאר החניות היו במחלוקת. ואין דבר בעולם המסוגל לאחד עם שלם בלא ארץ ובלא שפה, אלא   בתורת ה' -  שהיא תורת חיים.

וכמו שהתורה מסוגלת לאחדות ישראל, כך גם עיר אחת מיוחדת יש בה את הסגולה לאחד את ישראל, וזו העיר ירושלים, עליה אומר דוד המלך ע"ה "יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו". ואמרו חז"ל "עִיר שֶׁמְּחַבֶּרֶת אֶת יִשְׂרָאֵל זֶה לְזֶה".

את סוד האחדות יכולים אנו לראות גם בפרשת במדבר, וליתר דיוק בהפטרת במדבר, אותה מצטטת הגמרא במסכת יומא (כ"ב, ב'): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בָּר נַחֲמָנִי, רַבִּי יוֹנָתָן רָמֵי: כְּתִיב: "וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם" וכתיב "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר". אין סתירה, למרות שאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה, כאן, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כאן, בזמן שאין עושים רצונו של מקום. כלומר, בזמן שעושים רצונו של מקום אז "לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר", אבל בזמן שח"ו אין עושים רצונו של מקום, או אז "וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם".

יש להבין את תירוץ הגמרא, כי מה היא באמת הכוונה "עושים רצונו של מקום", הרי זה דבר שלעולם לא יכול להיות שווה וקבוע, שהרי מה שנחשב אצלי לעושה רצונו של מקום, אצל אחרים זה לא מספיק והם חושבים שאני לא נמצא בתוך אותה מסגרת של עושים רצונו של מקום. ומה שאחרים חושבים על עצמם שהם הם אלה שעושים רצונו של מקום, הרי אני סבור שהם דווקא לא נכללים בתוך אותה קבוצה של עושי רצונו של מקום.

כדי להסביר, אולי זה הרמז בכתוב "ואהבת לרעך כמוך". פירוש – כמותך, כי בשלמותו ייטיב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך, וא"כ אינו משהו אחר, אלא אתה עצמך וכאחד מחלקים שבך. כך מצאנו נחת רוח, כי ה' ציווה תרי"ג מצוות ואין יהודי אחד שיקיים את כולן, מכיוון שיש כהן, לוי, ישראל ונשים, שלכל אחד יש גם מצוות מיוחדות לקיים, אלא התורה מתקיימת באחדות של כולנו, ואז יזכה אחד מהשני ונמצא כולנו "עושה רצונו של מקום".

נמצא בפרשתנו, שלמרות שלכל שבט יש את הדגל שלו, וכל שבט עם השיטה שלו ועם הדרך שלו בעבודת ה', אבל כל שבט ייקרא "עושה רצונו של מקום" אם יהיה באחדות עם השבט השני, וכך כל השבטים גם יחד, כי רק באחדות הכול ייחשב שכולם כאחד קיימו את התורה כולה ויכללו באותה הגדרה של "עושים רצונו של מקום".

סגולותיה של ירושלים לחבר את ישראל זה לזה אינן מנותקות, אלא כפי דברי הגמרא במסכת תענית (ה', א') מתי הקב"ה משכין שכינתו בירושלים של מעלה כאשר משכין את שכינתו בירושלים של מטה, דכתיב: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", פירוש הדבר שירושלים עיר כפולה היא, למעלה ולמטה, והן מתחברות כאחת, כלומר סגולותיה של ירושלים קשורות לירושלים של מעלה, אבל אם מנתקים את ירושלים של מטה מירושלים של מעלה, או אז נטלת ממנה את סגולותיה.

יש לזכור, שזה הבסיס שמאחד את כל בני העם היהודי. אנחנו יכולים לריב ולהתווכח, להיאבק – ועדיין נישאר אחים, עם אחד, גם אם אנחנו לא יכולים להגיע להסכמה ולהבנה, ואפילו כל אחד חושב על זולתו את הדברים הקשים ביותר, בכל זאת לא לשכוח שכל ישראל ערבים זה לזה.

"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", הכול הולך מהר, כל הנס זה היה כמו חלום ההולך מהר, ביום שני פרצה המלחמה ופתאום אתה מתעורר ביום רביעי וירושלים בידך, והר הבית בידך וחברון בידך, ואתה עומד וחושב תוך יומיים כל זה קרה? היינו כחולמים.

בימינו שוב נאלצים לחרב ושוב נוכחנו לדעת שהגוי נשאר גוי והשנאה לעם ישראל היא שנאת עולם וממילא נאצלים אנו לעמוד על המשמר ולהתפלל שהקב"ה יעשה שלום עלינו ונזכה לראות באיחוד הלבבות, באיחוד העם, כשם שנתאחדה ירושלים, נזכה להשיב לארץ ישראל את עם ישראל השלם, במהרה בימינו אמן.

בברכת מועדים לשמחה וחג שבועות שמח!

עבור לתוכן העמוד