"תחמוּד עיניה נֻצל כשָֹרף אפוסטמוס התורה" (מתוך הסליחות ל– י"ז בתמוז)

6/05/2015
"תחמוּד עיניה נֻצל כשָֹרף אפוסטמוס התורה" (מתוך הסליחות ל– י"ז  בתמוז)

ב"ימי בין מצרים" אנו מציינים את תאריכי החורבן ויציאת עם ישראל גלות. אלו הם שלושה שבועות שאנו חווים בהם מדי שנה בשנה בעוצמה את הצער ואת היגון של הגלות המתמשכת ואת הציפייה לגאולה.

 

האבל של ימי בין המצרים יכול לכאורה להיראות לנו תלוש מן המציאות, אבל ההפך הוא הנכון: האבל מחבר אותנו למציאות ומונע מאתנו לשכוח את העבר.

 

במעגל השנה היהודי משובצים ימי שמחה של חגים ומועדים וימי צער של אבל וצום הממלאים אותנו בתכנים ובחוויות המגבשים את זהותנו כיהודים. ימים אלו הם בעלי משמעות לעם היהודי, והם נוטעים בנו ערכים, תכנים וחוויות שאנו צועדים לאורם במהלך השנה.

 

ביום י"ז בתמוז, לאחר תקופה של מצור ולחימה, הובקעה חומת ירושלים והחורבן הפיזי החל. שיאם של ימי בין המצרים התחולל שלושה שבועות מאוחר יותר, בתשעה באב, ביום חורבן בית המקדש.

 

ב-י"ז בתמוז, יום מועד לפורענות בתולדות ישראל, התרחשו חמש פורענויות במהלך הדורות, כפי שמובא במסכת תענית כ"ו, ע"ב:

 

נשתברו הלוחות במעשה העגל בתקופת משה רבנו;

 

בוטל קרבן התמיד בימי בית המקדש הראשון היות שלא מצאו כשבים להקרבה;

 

הובקעה העיר ירושלים בימי צר בזמן חורבן בית שני;

 

אפוסטמוס, הנציב הרומי, שרף את ספר התורה;

 

הועמד צלם עבודה זרה בהיכל בית המקדש.

 

הקורא את רשימת הפורענויות ימצא שלכאורה רשימה זו לוקה בחוסר איזון. יש בה פורענויות נוראות ששינו את מהלך ההיסטוריה היהודית, שהן בכייה לדורות, ויש בה צרות קטנות יחסית בשעתן ובמקומן. כיצד אפשר לכרכן יחד?

 

על שרפת התורה על ידי אפוסטמוס יש לנו רק השערות שהיה זה אחד מצוררי ישראל שהשליך את ספר התורה אל האש בזמן בית שני, כשש עשרה שנים לפני המרד הגדול ברומאים, בעת שלטונו של הנציב הרומי קומנוס. באותה תקופה התגרו חייליו ביהודים ובקודשי עם ישראל, דבר שגרם למהומות קשות שהובילו בסופו של דבר כנראה לשרפת ספר התורה.

 

סיפור מעשה זה מובא בספרו של יוסיפוס פלביוס "מלחמות היהודים" בפרק ב': "קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שוד. כי בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר הרומי, ובזזו את כולה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור יושביהם (היהודים) ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחר השודדים לתפסם. ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים וקרע אותו והשליכו אל האש..."

 

בתלמוד הירושלמי (תענית כ"ג, ע"ב) הובאו שתי דעות לגבי המקום שבו אירע הדבר: "רבי אחא אמר במעברתא דלוד, ורבנן במעברתא דטרלוסא." סיפורו של יוסיפוס פלביוס מתיישב לפחות עם "מעברתא דלוד", שכן בית חורון נמצאת במעבר שבין לוד לירושלים. אפוסטמוס, הנציב הרומי, שרף את התורה בניסיון להכניע את הרוח היהודית. הוא האמין כי עם האפר המתפזר לכל רוח תיעלם לה האמונה היהודית. רבים מצוררי ישראל הלכו בדרכו, מתוך אמונה ש" עם הספר" לא יוכל לשרוד ללא הספר, אך הם התבדו: "הספר " חרות על לב העם. האמונה היהודית בוערת בנשמה ולא בספרים. היא חקוקה בלב ולא בכרכים עבי כרס.

 

ואם כן האם מתאים לגזור עבור זה יום תענית לכלל ישראל, להשוותו לחטא העגל, לשבירת הלוחות, להעמדת צלם בהיכל או להבקעת ירושלים? האם כיוון שהצורר שרף את ספר התורה לפני אלפיים שנה צם העם כולו מזה שנות אלפיים? כמה ספרי תורה נשרפו מאז בכל הגלויות שחווה עם ישראל עד לשרפת הספרים על ידי הנאצים הארורים ועד להצתת בתי כנסת בצרפת ואפילו עד להצתת ספר תורה במדינתנו? מדוע אנו מציינים לנצח ספר תורה אחד שנשרף לפני מאה דורות ויותר?

 

בעלי המוסר מסבירים שיש קשר פנימי בין חמשת הדברים שאירעו ב-י"ז בתמוז: בכולם יש ביטוי למשבר הפוגע בתחילה בשורשים הרוחניים וגורם לסדק בחומות האמונה. אין בהם עדיין חורבן, אבל קיימת בהם פגיעה שורשית בצד הרוחני, פגיעה שאם לא תתוקן הבקע יתרחב עד לחורבן גמור.

 

נכון שמאות ספרי תורה נשרפו מאז שנשרף אותו ספר בכל גלויות ישראל, בצרפת, בתורכיה, באיטליה ועוד, אלא שאנו מגיבים בשוויון נפש על "הרוג אחד בלבד", על משפחה שהתייתמה. כנראה הדברים אינם מזעזעים אותנו. איך נבכה על נפש אחת, אם בחורבנם של הבית הראשון והשני או בחורבן ביתר או בשואה וכו' מתו מיליונים? האם בשל כך התמעט צערו של היחיד? האם האדם שוב אינו עולם מלא? אלא נעשינו כהי רגש. לכן הצום בא להחזיר אותנו להרגשה שמותו של כל יהודי באשר הוא שקול לשרפת ספר תורה, ועל כן חלה חובה על כל אחד בעם ישראל לצום על שרפת התורה על ידי אפוסטמוס.

עבור לתוכן העמוד