שיחות על תפיסת הביטחון של ישראל

ערב עיון לכבוד ספרו של אלוף (מיל’) פרופ’ יצחק בן ישראל על תפיסת הביטחון של ישראל התקיים במסגרת סדנת יובל נאמן למדע טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב ב- 5 אפריל 2013. מאת אורי ריכב
10/04/2013

אלוף (מ) פרופ' י. בן ישראל התפיסה היא כמעט "תורה שבע"פ". בפעם האחרונה הועלתה על הכתב כאשר בן גוריון הציג אותה לפני הממשלה אשר אישרה אותה, ונרשם פרוטוקול. 18 באוקטובר 1953. הדפסתי בספר את הדברים כדי שיהיה כתוב. כדי שכולם ידעו מה מקור הביטוי "צבא קטן וחכם".

 

בדברי כאן אני אתרכז בנושא ההרתעה, כי בישראל משתמשים בביטוי הזה כאילו בשוני מהשימוש העולמי.

 

המכניקה של ההרתעה ברורה: צד א' מזהיר את צד ב', לבל יעשה מעשה, ומאיים עליו בצעדי תגמול אם לא יציית. אם צד ב' משוכנע באמינות האיום – הוא יירתע. אם הוא לא מאמין – ההרתעה "נשברת" ויש מלחמה. ואז המטרה של צד א' (וכמובן גם של צד ב') היא ניצחון.

 

בישראל תחילת התהליך היא כמו בתיאוריה, אבל מרגע שההרתעה נשברת ויש מלחמה, המטרה שלנו, של המרתיע שנכשל, אינה רק לנצח, אלא גם לחדש ולהחזיר את ההרתעה. הרעיון הוא שכל מלחמותינו היו "סיבובים" במלחמה אחת ארוכה. כך בנינו את תפיסת הביטחון, כנגזרת מהאַ-סימטריה בינינו לבין שכנינו. מ-1947 עד 1995 כל ניצחון שלנו היה "זמני". מעולם לא יכולנו לכפות, למשל, הסכמה מצרית ויחס נורמלי לנוכחותנו במזה"ת.   

 

בניצחון קלאסי כפי שהתממש נגיד במאה העשרים היו שלושה מרכיבים:

א.  הרס צבא היריב;

ב.   כיבוש ארצו;

ג.   שינוי משטרו.


אין סיכוי שנוכל למלא את שלושת התנאים האלה כלפי אויבינו במזה"ת. הסתפקנו ב"הכרעה", - (ביטוי של יגאל אלון) = הבסת צבא האויב והבאתו שיכרע על ברכיו. כל ניצחון היה זמני עד התאוששות. על ידי הרס הכוח הצבאי הישגנו יעד אסטרטגי של הקטנת היכולת לבוא עוד פעם. הרתענו. כל דיון במטה הכללי שהשתתפתי בו נסב על השאלה הזו, איך למנוע או לדחות את הסיבוב הבא (בנוסף לשאלה איך לנצח בסיבוב "הנוכחי").

 

אזכיר כאן אנקדוטה היסטורית. כאשר תקפו האמריקאים את עיראק יחד עם קואליציה ערבית (מצרית-סורית-סעודית+), והעיראקים תקפו אותנו בטילים, סבר שר הביטחון (שהיה אז פרופ' משה ארנס) שעלינו להצטרף לקואליציה אבל ראש הממשלה (שמיר) סרב, כי המצרים והסורים הזהירו שיעזבו את הקואליציה אם ישראל תצטרף אליה.

 

המניע של שר הביטחון היה חשש מהחלשת הרתעתנו, מהעדר תגובה על ירי טילים עלינו. זו המשמעות של "קיר הברזל" במשנתו של ז'בוטינסקי. (ז'בו כולל גם פתרונות שאינם בני-ביצוע או אינם מוסריים). איננו יכולים לשבור את רצון החמאס אך אנו יכולים לשבור את כוחו.

 

האוכלוסייה במדינות הערביות הגובלות בישראל גדולה מהישראלית פי עשרים. האוכלוסייה בכל מדינות ערב גדולה משלנו פי מאה ועשרים. והאוכלוסייה המוסלמית גדולה מאוכלוסייתנו פי מאתיים. (לא רק לוב, סעודיה, מרוקו ועיראק שלחו כוחות- משימה להשתתף במלחמות נגדנו; במלחמת יוה"כ אף קוריאה הצפונית שלחה...)

 

התשובה בתורת הביטחון היתה בנויה על שני נדבכים – כמות ואיכות. בשטח הכמות – לבסס הצבא על צבא-מילואים עם גרעין-קבע קטן של בערך 0.4%.  (הצבא הבריטי הוא בהיקף כוח-אדם של 0.3%). בישראל גודל הצבא בערך שלוש מאות אלף, זה יותר מצבאן של צרפת, בריטניה וגרמניה יחד. כך גם טנקים, תותחים, מטוסים, ועוד. בשטח האיכות – לעלות באיכות על צבאות ערב בתוקף הגניוס היהודי, ובכוח המדע והטכנולוגיה. יחד בתוקף אלה נוכל להגיע ליחסי כוחות סבירים שבהם נעמוד וננצח.

 

 

אלוף (מיל) איתן בן אליהו

 

איתן פתח ב"מקורות" תפיסת הביטחון (ז'בוטינסקי, בן גוריון) והזכיר מחלוקת בשנות החמישים בין שרת ("לשאוף לשלום, לשמור על שבה"נ) לבין ב.ג. ( סכנה בגבולות 1949, שיתוף מעצמה...)

תפיסת הביטחון היא:

- עצמאות       

- הישענות על מעצמה
-
מדיניות גרעין למקרי סכנה קיומית
- מדיניות של שאיפה להסכמים ושל חתימה עליהם)


איתן סקר התפתחות של טרור (גדל לממדים אסטרטגיים), שדה-הקרב (דיוק, כושר לילה, ועוד) ושל תקציב הביטחון (משמעות הגדל הטווח, ועדת ברודט, והמלצות נוספות).

 


פרופ' עוזי ארד:
 

פרש כדרכו יריעה רחבה מאוד ועמוקה מאוד של נקודת הראות של היועץ לביטחון לאומי. וכדרכו דיבר בעקיפין. סחור סחור וברמיזות. לאחר ששיבח את הספר "שיפרה ושיעורר דיון", תיאר אותו כמבריג ברגים רבים למבנה של תפיסת ביטחון. קבע שהמחבר פרופ' בן ישראל מתייחס ביראת כבוד לבן גוריון ("שעשה"), לז'בוטינסקי ("שביטא"), הזכיר את איינשטיין ועבר למעין נזיפה: אין לנו תפיסת ביטחון שלנו. "אתה לא רשאי להגיד שהרתעה אצלנו זה אחרת". אני בעד שימוש במלים, אם אין מילה מתאימה תמצא אחרת. בלעז יש Security Concept. יש למשל מסמך מכונן של נאט"ו. בבריטניה, בארה"ב יש National Security. במרחב הבין-לאומי תפיסת הביטחון נגזרת מתוך ....

אצלנו, הנושא הבין-לאומי, המדיני – כמו לא קיים אך תפיסת-ביטחון חייבת לכלול אסטרטגיה בין-לאומית.


אנסה להשיב, למה במדינות אחרות יש אסטרטגיה כזו ואצלנו אין. יש תפיסת ביטחון. נכון שאין לנו חוקה כמסמך אחוד, מכונן, אבל גם באנגליה אין... כמו שם יש צבר-חוקים, פסיקות, ועוד, וזו החוקה בפועל.

 

כך גם בתפיסת הביטחון. ב.ג. (וקודמיו) עשו אסטרטגיה "רחבה ביותר" של ביטחון לאומי, ואחריו רק תרגומים של המערכת. בספר של בן ישראל רואים את ההתפתחות. הראשוניות של הראשונים תרמה, ולא רק שיעור קומתו של ב.ג. . הם התחילו ואחריהם הכניסו שינויים. וזה כבר תיאור של מה עשו לאור שינויים במצב הצבאי. המצב הוא שמתאר את תפיסת הביטחון. התחברות תורת-הביטחון היא מענה או מענים והיא לכן מוצר חלקי בלבד. או בעיקר.

 

חסר – העשייה המדינית. הדירקטיבה המדינית. זו התחברה Bottom-up , מלמטה. כשהצבא ניסה לשנות – הדרג המדיני לא נענה. אין מענה לשאלות מציקות.

אין צורך לבטל את מה שנעשה, אך יש צורך להשלימו.

 

האם אילו עמדה לנו תפיסה כבעבר היה מצבנו טוב יותר או היה עולה פחות? הייתי מגדיר את הדרוש:

 

רשימת יעדים והקצאת משאבים.

 

בארצות אחרות יש מסמכי-אסטרטגיה. למשל בארה"ב  NSC68, תרגום האסטרטגיה

מהכלה להרתעה. מסמכים מודרניים מגדירים יעדים. באנגליה הוציאו עתה  N.S.Strategy . למה אין לנו?

 

המחוקק דרש מהמועצה לביטחון לאומי הערכת מצב לאומית שנתית והשגות על תפיסת הביטחון, מעין ריענון. הביקורת הופנתה למסמך דן מרידור. המסמך הוגש לממשלה אך טרם אושר... חבל שלא ביקשו מהמל"ל למלא את החלל.

 

יש קשיים ייחודיים לישראל. קוצר תקופת שלטון הממשלה, למשל. ואם אתה רוצה לכתוב דירקטיבה (הסדר הסכסוך, למשל) כל מחנה השלום טוען שהפתרון הוא ויתורים. אבל יש אסכולות נוספות. אין לדעת איזו אסכולה תגבר.

כשמתכוננים לסיבוב הבא, המוזות האסטרטגיות שותקות.

 

קושי נוסף הוא אי יכולתה של ישראל להצהיר על כוונותיה האמיתיות. כמו תכניות צבאיות שאין

מכריזים עליהן, כל ההסדרים המדיניים נולדו במחשכים. יזמות מדיניות לפעמים מוכרחות להיות נסתרות. לכן אולי שרת-המשפטים קיבלה את הנושא (גיחוך בקהל). כל קביעת גבולות תשחק את עמדת המיקוח שלנו. גם ב- 1975 לא דיווחו על יזמות מדיניות. יש צורך בהכרעות אסטרטגיות גורליות שאי אפשר לגזור ממורשת הביטחון השוטף.

 

למשל – מה יש בתפיסת הביטחון כתשובה לשאלה של תקיפת הגרעין האיראני? צריך לחשוב על חלופות. בעבר המציאות השתנתה. גם היום.

 

תפיסת הביטחון היא נגזרת של שינויים אלה. העולם אינו ממתין. אם ארה"ב תיכנס לתפיסת ביטחון של התקפלות – היש שותפים אחרים? חייבים לחשוב על עולם משתנה. צריך להכין מענים מדיניים. אלה שיקולים חשובים, מעצבים.

 

פחות חילופיות בין ביטחון לבין כלכלה. יש ענין ביטחוני עמוק שהמשק הישראלי יצמח. איזה מענה יאפשר צמיחה כלכלית? יש עתה צמצום עולמי. וזה משפיע עלינו.

כל זה מחייב הסתכלות מלמעלה.

 

הגורם האנושי. אם אמנם יש לנו יתרון איכותי – מצווה להפנותו לנושא, אבל איך לטפח את המשאב הזה? חינוך, טכנולוגיה, מחקר ופיתוח,  - - - בכל אלה צריך הדרג העליון לקבוע עדיפויות. 

 

אשרינו שבעבר היו לנו נפילים. אסטרטגיה צריכה לחולל מראש, ולא לפרש. גם בארצות הברית לא כל מה שכתוב מתיישב. לא כולם איינשטיין ובטהובן.

 

כאן נכנס עוזי לפירוט של מדיניות "הכלת" ברית המועצות בשעתו שהוצעה על ידי ג'ורג' קינן, ועבר למתכון: תמיד צוות פנימי. לא מכוני-מחקר. מופרד מהעשייה השוטפת. פועל תקופה ממושכת (חודשים). בהכוונה ובהשראת הנשיא. המל"ל תמיד תהיה מעורבת בתקציב, בנושא איראן, אבל צריך אינטגרציה כלל-מערכתית.

 

 

פרופ' בן ישראל:
 

קצת על מושגים. (כשהתחלתי ב"חקר ביצועים" הבנתי שבעצם מתכוונים ל"חקר מבצעים"). לעתים משתמשים במושגים אחרת משאר העולם. התכוונתי לכתוב את היסודות הקבועים. אי-יכולתנו לכפות את רצוננו על הערבים היא קבועה. חיוניות המדע וההשכלה לשרידותנו במזה"ת היא גורם קבוע. (לארד:) במונחים שלך זו אסטרטגיה לאומית.


 

אלוף (מיל) יעקב עמידרור:


"בדרך-כלל אני נמנע מלדבר בציבור אך לא יכולתי לסרב לאיציק". מודה לקודמו ארד. לשאלה אם המל"ל משפיע בהחלטות, רוב יענו ב-"כן" גדול היום. אין בחוק המל"ל "מחשבות לעתיד רחוק". ההשפעות הן בהחלטות היומיומיות. בישראל, רק שילוב ביומיום מאפשר להשפיע לטווח ארוך.

הוצאנו בשבוע שעבר הערכת מצב לאומית שניה. האם מדינת ישראל מתנהגת לאורך זמן לאור המסמך?

 

עלעלתי בספר. אני חש טוב ש"קיר הברזל" של ז'בוטינסקי (1933) נגאל. כתשתית חשיבתית גאונית. לדור אשר "לא ידע את זאב". ז'בו, כטוראי בצבא הבריטי, שוחח עם שר בממשלת בריטניה וחיפשו דרך תקדימית (ומצאו) להעניק לו קצונה...  תכלית הקיר היא משא ומתן שבסופו יגיעו להסכם. זה לקח חשוב. אבל, גם לאחר משא ומתן והסכם, חשיבות הקיר אינה פוחתת. קיר ברזל יישאר הערובה היחידה לקיום הסכמים. שבעתיים כך במזה"ת החדש. ללא החרב שנחזיק ונכונות להשתמש בה יהפוך כל הסכם לניר חסר-ערך. זה אמנם לא ז'בו אבל זה נובע.

 

הערות על האַ-סימטריה. ב.ג. קיזז באיכות ובטכנולוגיה. יש עוד שתי א-סימטריות:

 

א) הבינלאומית. המערכת אינה בנויה על צדק. היא בנויה על אצבעות-הצבעה. היום 195 מדינות באו"ם. 22 ערביות, 76 מוסלמיות, 123 "בלתי מזדהות". הם מצביעים פעמים רבות נגדנו. וזה לא ניתן לשינוי. אילו היו מביאים היום את ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל – היא לא היתה עוברת. ויש בז'נבה משרד לזכויות אדם שמכל העולם בוחר רק בישראל. שוחחתי עם מזכיר האו"ם והוא בכה: "זו הקהילה שלי". אי אפשר לשכנע. אי אפשר להסביר. אנו צריכים כל הזמן למצוא את ה- Q.E.D.  להיותנו מיעוט באו"ם.

 

ב) אינסופיות בעיית הביטחון הלאומי. גם אם ננצח במאה מלחמות, לאחר מאה ניצחונות יהיה עלינו להתכונן למלחמה ה-101. ישראל לא תוכל להגיע ל"ברלין" או "טוקיו" של המזה"ת ולכפות הסדרים קבועים. ואולי עוד גורם

 

 

ג) שולי ביטחון צרים. עלינו להקפיד יותר מאחרים. הייתי בגדוד שנכנס לרצועה  בששת הימים וקיבלנו לפתע פקודה להפסיק את האש. ואז ראינו גדוד הודי לבוש מדי ייצוג צועד, יוצא מהרצועה... האירופים בורחים. גם היום יוניפיל מתפרק. יונדוף מתפרק. עכשיו, כאשר צריך אותם, הם בורחים. כשיצאנו מעזה לא היה שם אפילו טיל אחד...

 

אלו השאלות שיש לשאול בסידורי ביטחון. שולי הביטחון שלנו צרים. שוחחתי עם נציג הקהילה האירופית. הוא התלונן על גרפיטי שמתנחלים מתפרעים ציירו על מסגד בשכם. אמרתי לו שנחקור ואז שאלתיו על מיליון ישראלים שיושבים במקלטים בגלל רקטות מעזה.        

 

עבור לתוכן העמוד