צו איסור פרסום – איננו צו להעלמת עצורים

10/03/2013

איסור פרסום – הוא צו המוטל על התקשורת והציבור ואוסר לפרסם מידע מסוים. מנגד עומדים עקרונות קונסטיטוציוניים מובהקים כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.

 

בעיקרון – בית המשפט, הוא הגורם הדומיננטי והמכריע בכל הנוגע לצו איסור פרסום, על מגבלותיו וגבולותיו. ראה לעניין זה – סעיף 68 וסעיף 70, לחוק בתי המשפט וסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה.

 

הוויכוח סביב הנושא של צווי איסור פרסום – קיים מאז קום המדינה ומקבל תאוצה במשך השנים, ובמיוחד לאור ההתפתחות הטכנולוגית בכל הקשור לתקשורת ההמונים: האינטרנט, הטוויטר והפייסבוק - יצרו מצב שכמעט אין אפשרות לשמור "בסוד" אירוע חברתי או רכילות. מעצר או חקירה של אישיות ציבורית, מתחום הפוליטיקה, הבידור והעסקים, מקבל תאוצה בתקשורת, מבלי לתת דין וחשבון לנזק הישיר והעקיף שהדבר עשוי להפיל על נושא הדיווח.

 

אין מחלוקת בציבור, שחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, הם אבני יסוד בשלטון דמוקרטי. אבל, כבר נכתב ובית המשפט העליון גם פסק לא פעם – שיש גבולות ומגבלות שאסור לחצות, כדי להגן על המדינה, ביטחונה, שלום אזרחיה ויחסי החוץ שלה.

 

אין ויכוח בין התומכים והמתנגדים שעקרון חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת - הם עקרונות בסיסיים מושרשים וערכיים בחברה דמוקרטית. הפער בין הדעות נובע מהרווח שבין חופש מוחלט לבין המגבלות שניתן להטיל על המידע והעברתו לציבור באמצעות התקשורת הרב-גונית.

 

רוב הציבור וגם חלק מן המתנגדים, לא מודעים ולא בקיאים דיים בהליכים ובפרוצדורה המשטרתית הפלילית המלווה את האירועים שהם נשוא החקירה המתגבשת, אשר מעוררת את הוויכוחים הלוהטים. אם ניקח, לדוגמא, את הפרשיות האחרונות הבולטות, כגון: מעצרו ושחרורו של העיתונאי אדם שוב, ומאידך, פרשת ההונאות בביטוח לאומי וחברות הביטוח ע"י בימוי תאונות דרכים בהן מעורבים רופאים בכירים, או פרשיות המעצרים של בכירים באגף המיסים ובמשרדי הממשלה השונים, ואם נוסיף לכך גם פרשיות של פשיעה חמורה, או פרשיות ביטחוניות – התמונה תהיה שונה.

 

 

התקשורת – וזכות הציבור

 

אני מסכים עם המתנגדים, כי תפקידה של התקשורת לבקר, לברר, לא להסתיר ולא לתת יד להסתרה או מריחה של פרשיות, תחת הכסות של אי-פרסום שמות חשודים. יש אמת בטענות, כי כמות הפרסומים יחסית לכמות הנעצרים והנחקרים, מזערית ומתרכזת בעיקר באנשי ציבור, בידור וידוענים למיניהם ולא באזרח הקטן.

 

 

מעצרים מתוקשרים – ופגיעתם בחופש ובכבוד האדם וחירותו

 

הסכנות שבמעצר/חקירה לעיני התקשורת – רבות, שהרי ניתן בקלות לפברק תלונה על תקיפה מינית, שוחד, פדופיליה, מתוך נקמה, רצון לפגוע במתחרה או לפעמים טעות בתום לב, אבל עד שהטעות מתבררת, זה לפעמים מאוחר. הציבור לא יודע שבמקרים רבים, עפ"י החוק הקיים ניתן לשחרר עצור/נחקר ע"י גופי החקירה השונים בתחנת המשטרה, ללא פרסומת וללא תקשורת. אבל, המשטרה במקרים רבים – כדי לקבל תשומת לב תקשורתית, להוכיח שהיא חיה, בועטת ופועלת, מביאה את העצור/נחקר בכוונה לבית המשפט, שם יש עדת צלמים ועיתונאים, כדי לפגוע באדם, להשפילו, לשחררו ע"י שופט – דבר שיכלו לעשות בתחנת המשטרה.

אז נכון שכבר לפני מספר שנים הוכנס תיקון לחוק, המאפשר לבקש משופט איסור פרסום שמו של עצור, אבל רבים לא יודעים זאת ורבים לא מספיקים לבקש זאת, כי שמם ותמונתם מודלפים החוצה לתקשורת לפני הגעתם לבית משפט.

 

 

פומביות הדיון

 

בכל הדיונים, המאמרים והסימפוזיונים המקצועיים, גם במסגרות כמו לשכת עו"ד והעיתונות, הדגישו את נושא פומביות הדיון בבתי המשפט, את הכיסוי העיתונאי האפשרי ואת מתן השירות לציבור, תוך עמידה על עקרונות וכללי האתיקה והעיתונאית – בפרסומים השונים.

 

אבל בכל הדיונים, לרבות מסע ההתנגדות המאסיבי והציבורי שמנהלים העיתונות ואנשי מקצוע, פרשנים ואנשי ציבור, מכל קצוות הקשת הפוליטית – נשכחה או הושתקה בעיה יסודית ועקרונית, והיא העיקרון של "חזקת החפות" מחד וההגנה על שמו, משפחתו וילדיו של החשוד מפני פרסום שמו, וההאשמות נגדו בכל כלי התקשורת, רק מפני שהוא הוחשד, הובא לבית משפט, הוגשה נגדו תלונה, מבלי שהיה זמן לברר את מהות האשמה, תוכנה והיכולת להוכיחה – מאידך.

 

לעומת זאת, אותה תקשורת ואותם עיתונאים שנלחמים בעוז על זכות הפרסום, החיקור והגילוי, מועלים בתפקידם, כאשר האדם שנעצר, הושמץ וצולם במסדרונות בית המשפט עם אזיקים – יוצא זכאי, או התיק נגדו נסגר. החוק וההיגיון המוסרי הבסיסי – דורשים שהתוצאה המזכה תקבל פרסום וכותרות בהתאם, ולא היא. כך יוצא שאדם מודבק לו כתם תקשורתי/טלוויזיוני, אך אין ביכולתו להתמודד עם הזיכוי או הסגירה, כי אין שומע לו ואין כותב לו.

 

 

מי מבקש צווים ומתי?

 

הגופים המעוניינים בצווי איסור פרסום הם בעיקר גופי חקירה, כמו המשטרה, משרד הביטחון, שב"כ ולפעמים גם צה"ל בנושאים רגישים בעלי השלכות ביטחוניות. המשטרה פיתחה לאחרונה שיטה לבקש צווי איסור פרסום גורפים – מטעמי חקירה בעיקר, וגם כדי להגן על קטינים, מתלוננים בעבירות מין ועל עדים, דבר מוצדק והכרחי, אך לא גורף ולא באופן קבוע.

בחלק גדול מהבקשות יש טעם ובסיס איתן, שהרי כל פרסום מוקדם, לא מבוסס, משוער או רכילותי, יש בו כדי לחבל בחקירה, להבריח עדים ומתלוננים.

 

מאידך, אין מחלוקת שבנושאים בעלי אופי ביטחוני, והשלכות ביטחוניות רגישות, הצווים במקומם. רק לאחרונה נודע כי חומרים שהועברו לאל"מ וינר ממבקר המדינה, בפרשת הרפז, ביקשו לגביהם איסור פרסום מטעמים של ביטחון המדינה.

הצנזור הצבאי, עפ"י סמכותו, מכוח תקנות ההגנה שע"ח, יכול מכוח סעיף 87, לאסור פרסום של חומרים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.

 

בית משפט לנוער, עפ"י חוק הנוער (טיפול והשגחה) 1960, יכול לאסור פרסומים הקשורים לקטינים, לשמם או לכל פרט מזהה אחר – ראה סעיף 24. בפרשת הנשיא קצב הוציא בית המשפט צווי איסור פרסום למתלוננות, כדי לשמור על ביטחונן, כבודן ומעמדן בחברה ובמשפחה.

 

 

בית המשפט – הגוף המחליט

 

הגוף המוסמך ביותר להוציא צווים הוא בית המשפט, אשר יכול, מכוח סמכותו, לפרט את הצווים, להגבילם, לאנשים, לזמנים ולמשך הזמן.

 

הזכות עומדת לצדדים למשפט וגם לתקשורת, לפנות לבית המשפט בבקשה להוריד את איסור פרסום או לצמצמו, מתוך נימוקים שונים, וביניהם זכות הציבור לדעת, וכדי שגופי החקירה לא ינהלו חקירות במחשכים וללא דיווח לציבור.

 

מועצת העיתונות דנה מספר פעמים בנושא, ואף המליצה על תיקונים בהצעות חוק שונות שהתפרסמו בתחום, וכן המלצות לפקח על בקשות המוגשות לבית משפט, בנוכחות נציג של מועצת העיתונות.

 

ראו לעניין זה את פסקי הדין:

1. בג"צ 73/53 – קול העם נגד שר הפנים, בנושא חירות הביטוי כזכות בסיסית.

2. בג"צ 680/88 – שניצר נ' הצנזור הצבאי.

 

 

איסור פרסום וצנזורה

 

באופן טבעי, כששומעים איסור פרסום או צנזורה, הדבר מתפרש לא טוב, לא באופן חיובי, ומתחילות להתרוצץ אפליקציות על משטרים דיקטטוריים והצהרות על פגיעה בדמוקרטיה, שלטון תקין וקלישאות נבובות מהז'אנר הזה. הסבר בנושא יובהר בהמשך.

 

רק לפני ימים, שמענו בכנסת מפי כמה ח"כים (גלאון-טיבי-חנין) הצהרות בנוסח: "דמוקרטיה מתוקנת", "איך זה ייתכן", "האם העלימו אסיר", "האם יש עוד מועלמים?"

 

אין מחלוקת על כך, שמדינה דמוקרטית נאורה, מתקדמת וליברלית, זכותה להתגונן ולשמור על צביונה, ביטחונה ואזרחיה – גם באמצעים חריגים. אין כל סתירה מהותית בין צנזורה מבוקרת ע"י גוף ממשלתי או צווים של בתי משפט, לבין דמוקרטיה מתוקנת. מדינות דמוקרטיות בעלות מסורת של עשרות רבות של שנים (ארה"ב, אנגליה, צרפת וכד') מקיימות ומיישמות שיטות שונות של פיקוח על מהלכי ביטחון ומדיניות חוץ, שהן וריאציות שונות של צנזורה ואיסור פרסום.

 

 

חוקים שבאים להגן על המדינה

 

במסגרת חוקים אלה, גלומות באופן אוטומטי מגבלות של פרסום, קשר, גילויים פומביים שביכולתם לשבש נושאי ביטחון, מדיניות חוץ, קשר עם מדינות והחלפת "מידע" חיוני לביטחון המדינות.

 

עבירת הבגידה עפ"י החוק הפלילי, עבירת קשר עם סוכן זר, ארגון עוין, הם מטבען עבירות שיש בהן אלמנטים של גילויי עובדות חסויות שהצנזורה אוסרת אותן והחוק הפלילי מעניש את העוברים והמפרסמים אותן בציבור.

 

כבר היו בעבר, מספר פרשיות שהוטל עליהן איסור פרסום והן נתגלו ופורסמו רק כעבור שנים רבות, כמו פרשת מוטקה קידר, הידוע בכינוי "האסיר איקס" (מאגף האיקסים) ושעל שמו כל עצור/אסיר שמונעים פרסומו בציבור – מועבר לאגף נפרד (אגף האיקסים) ומכאן השם המוזר. אותו קידר היה מעורב/מואשם ברצח סוכן שלו בעת שירותו באמ"ן, ביחידה מיוחדת שעסקה בסוכנים זרים. כמו כן, פרשת ספרו של ויקטור אוסטרובסקי על "המוסד" – פרשת תא"ל יצה ועוד.

 

שלא תהיה אי הבנה – האדם שנעצר בעבירות חמורות שיש להן השלכות ביטחוניות חמורות, לא נעלם לתהום הנשייה, או נמחק מהחברה. האדם הספציפי נעלם מעיני הציבור והתקשורת בלבד, לא מעיני המשפחה ועו"ד שלו או של המשפחה. מתברר שהיו לו שלושה עו"ד וממשלת אוסטרליה ידעה על כל הפרשה. יכול להיות מצב שבו אדם שנעצר בעבירות חמורות, מבודד זמנית מהמשפחה וסנגורו, אך לאחר תקופה קצרה, לרוב על פי החלטת בית משפט, מאפשרים לו קשר עם סנגורו ומשפחתו.

 

 

זכות הציבור לדעת – מתי וכמה?

 

הזכות להביא לידיעת הציבור פרשיות של שחיתות, התנהלות ציבורית פגומה, עבירות פליליות, אינה נתונה במחלוקת. השאלה היא, מתי וכמה? לא כל דבר הציבור חייב לדעת מיד. יש פרשיות מכל התחומים, פליליות, עבירות מין במשפחה או תקיפות מיניות, שדורשות זמן חקירה וגילוי וחייבות להיעשות בשקט, בסבלנות ובעיקר בלי פרסום תקשורתי שיכול לשבש ולמנוע גילוי העבירה. הציבור יקבל את המידע הדרוש עם התקדמות החקירה, הגשת כתב אישום וגילויים מתאימים בזמן המתאים.

 

הסנגור, המשפחה, התקשורת, כל אלה דואגים שפרשיות לא ייעלמו, לא יוסתרו ולא יטויחו מבלי להביאן לידיעת הציבור.

גם כשהאדם הנחקר העצור לא תמיד מעוניין בפרסום, תמיד יימצא "גורם" מעוניין או גורם מדליף שיביא הפרשיה לתקשורת.

 

פרשיות קשות/מבירות/ביטחוניות – שטוב להן להישאר עלומות

 

יש גם פרשיות מסוג זה, וצריך להבין שכל מדינה חייבת להגן על עצמה ועל גילויים שיכולים לגרום לפגיעה בביטחונה, שרידותה, וקשריה עם מדינות ידידותיות, שהם בעלי חשיבות להמשך קשר תקין וחיובי.

 

 

מסקנות

 

1. גם מדינה דמוקרטית תקינה, נאורה, מתקדמת, יכולה וחייבת לנקוט אמצעים חריגים, כדי לשמור על ביטחונה ועל מסגרות תקינות של התנהלות מוסדית.

 

2. מדינת ישראל – עקב מצבה הביטחוני המיוחד והרגיש, על אחת כמה וכמה, חייבת לשמור על עצמה, על אזרחיה, גבולותיה ומשאביה המודיעיניים.

 

3. סודות, כמו כוח האטום, תכניות מבצעיות, שמות ארגונים, אנשי מוסד, שב"כ ואמ"ן הפועלים בארץ ובחו"ל, חייבים להיות מוגנים כנגד גילויים בתקשורת ובציבור, מטעמי ביטחון וחופש פעולה.

 

4. מדי פעם, אנו עדים לפרסום מסמכים שחל עליהם איסור פרסום של 30-50 שנה, מכל העולם הדמוקרטי, השופכים אור על אירועים שהיו ושלא קיבלו פרסום בזמנו, והיום אנו יכולים להבין, לנתח וללמוד על עברם. כך, למשל, אירועים מהמלחמה "הקרה", בין המערב למזרח, ממלחמת העולם השנייה, וכדומה, דבר שמוכיח שוב את הנחיצות שאותן מדינות ראו באיסור ובצנזורה.

 

5. התקשורת בעולם של ימינו כל כך פתוחה ולא ניתנת לבקרה ולשליטה, שצריך "ניסים", כדי לשמור על סודיות של אי פרסום "פרשיות" עלומות. ואם זה בכל זאת מצליח – כנראה שיש סיבות טובות לכך.

 

6. לא להתבלבל, לא להתרגש ולא לצלול לעולם של דימויים מיותרים כמו "העלימו את האדם", "נעלם בלי שאף אחד יודע", וקלישאות דומות.

 

7. מתברר כי אכן יש מקרים, ודווקא מהתחום הפלילי, בהם אנשים נעלמים או מועלמים ושגורלם לא נודע, אך לא מהתחום הביטחוני, שעברו דרך המערכת המשטרתית או הביטחונית ובתי המשפט.

 

8. לא לשכוח – במלחמה חשאית על ביטחון המדינה יש גם מהלכים ומבצעים חשאיים.

 


הכותב הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר מדריך בקורס קציני שריון, ראש הלשכה של האלוף טל, פרקליט צבאי, יועץ משפטי ביו"ש וברצועת עזה, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז, משנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות, שופט בבתי דין משמעתיים ופרשן משפטי בהווה.

עבור לתוכן העמוד