"שוויון בנטל": צריך להיות חכם – להגיע ליעד תוך חמש שנים

23/07/2012

אנחנו צופים מהצד בדיון הציבורי הלוהט: "שוויון בנטל, גיוס לכל, חרדים וערבים חייבים להשתתף במאמץ הלאומי" – רעיונות יפים ונכונים. אין ספק, יש כאן עוולה מתמשכת של שנים – רב מאד מספרם של הצעירים בציבור הלא-משרת, חרדים וערבים.

עוד לפני שדנים בפתרון כדאי שנדייק בהגדרת האתגר (מה שרבים אוהבים לקרוא "הבעיה"). לטעמי, הנושא אינו "נטל". מדובר בשירות הלאומי של כל צעיר במדינה. עלינו לקבל כמחויבות אזרחית מוסכמת, ולא רק מכיוון שהדבר מוגדר בחוק, אלא מתוך הכרה פנימית עמוקה של כל צעיר ומבוגר בארץ הזאת: בהגיענו לגיל 18, בנות ובנים, יהודים ולא-יהודים, בעלי אמונות דתיות למיניהן, תורמים שנים למשימות לאומיות.

המובן ביותר הוא השירות הצבאי, אך, בעיני, גם שירות למשימות לאומיות-חברתיות הוא דרך מתאימה מאד לבטא את המחויבות לכלל. על העיקרון הזה אסור לוותר, פרט לאלה שאינם מסוגלים למלא זאת מטעמי בריאות, ופרט נוסף, המקובל גם הוא זה שנים, שאנו דוחים את השירות לקבוצות איכות מסוימות: עתודה אקדמית, מכינות קדם-צבאיות, גאונים שילמדו בישיבה ועוד.

המציאות הזאת, אשר נראתה לאבות המייסדים כלל יסוד לגיבוש החברה כאן, נסדקה מאד עם השנים בתהליכים שונים אשר אין להם מכנה משותף.

הפריצה הראשונה היתה עם ריבוי דרמטי במספר הלא-משרתים מקרב תלמידי הישיבות, המגזר החרדי. ברור כי עם הגידול הרב של מספרם של צעירים אלה מתפתח גם אצלם דור לא קטן של כאלה אשר לימוד מלא לא מתאים לאופיים. הם נפלטו מהישיבה אך נשארו "לא מחוברים" למשימות אחרות, בשל החרב שהיתה על ראשם: "השירות הצבאי", אשר מנהיגי העדה חששו לאפשר להם, פן יתנתקו מהעדה החרדית.

הפריצה השנייה קיימת בציבור הערבי, אשר מנהיגיו, מטעמים פוליטיים מובהקים, לא אפשרו לצעירים להשתלב בשירות לאומי אזרחי (המתייחס למסגרת המסייעת למגזר ישירות).

למציאות הזאת נוספה אווירה חברתית בארץ - אווירת המחאה - שאינה מוכנה עוד לקבל עוולות היסטוריות כמחויבות מציאות.

כדי להתמודד עם סוגיות חברתיות כאלה נדרשת מנהיגות פוליטית עם חזון ומחויבות, מה שכנראה לא השכלנו להעמיד בדורות האחרונים, ועל כן הדרדר הנושא למגרש הקומבינה הפוליטית ונתגלע העימות בין הנכון והצודק לבין הסחר-מכר המכוער בסדרת ההישרדות המפלגתית.

עתה צריך להיות ברור כי מוכרחים לשים יד על התופעה ולא לתת לה להימשך. היעד: איך לעשות זאת?

יש שתי דרכים:

האחת - באבחת חרב, יהיה מה שיהיה, שינוי חוק מהיום למחר: כל אזרח ישראלי בן 18 יהודי, מוסלמי, דרוזי, נוצרי מתגייס לצבא או לשירות לאומי. אפשרות זו רחוקה ממימוש.

השנייה - לקיים הידברות ולהגיע לתוצאה בתהליך של חמש שנים (לא יותר!) ולגרום לכך שבכל אחת מהשנים הקרובות יגדל מעגל המשרתים בחמישית מציבור זה. כך תגדל קבוצת המשרתים בצבא ובשירות הלאומי.

יש זמן להיערך ולהפיק לקחים, הפוליטיקאים מראים הישג והמדינה נשכרת.

בדרך גיוסם של חרדים הם ישתלבו אחר כך בהשכלה גבוהה, ברכישת עיסוק לחיים ויהיו אזרחים מועילים יותר למדינה ולמשפחותיהם.

גם בציבור הערבי תתפתח אווירה של שותפות לחיים הקיבוציים ביישוביהם, עם מחויבות רבה יותר.

אני מציע בחום (לא רק עקב חום הקיץ) לאמץ את הדרך השנייה: לפתוח מיד בהידברות עם ראשי הציבור ועם נציגי הצעירים. אני בטוח כי בין הצעירים הערבים והחרדים יש רבים המבינים ומוכנים לצעד החדש והם נבלמים על ידי הפוליטיקאים שלהם.

עבור לתוכן העמוד