חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

מלחמת יום הכיפורים – מייאוש לניצחון

28/11/2010

מאת: עו"ד אברהם פכטר, סא"ל (מיל')

 

הפרוטוקולים הסודיים שהתפרסמו לאחרונה, מציירים תמונה של כישלון קונספטואלי ופרשנות מוטעית מבחינה צבאית של מערכי ומטרות האויב, ע"י הממשלה וקובעיה גולדה ודיין. לרמטכ"ל דדו ז"ל – נעשה עוול היסטורי וצבאי כשהטילו עליו את כל מחדלי יום כיפור. הגיע זמן חשבון נפש והוצאת מסקנות גם לעתיד הקרוב. אורות וצללים – במלחמה הקשה עד למהפך ולניצחון.

 

אלה שידעו את האמת – איפה הייתם? למה שתקתם?

 

הימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים (1973) היו מלאי כישלונות צבאיים, חרדה, ייאוש ואובדן עשתונות אצל המנהיגות הבכירה בממשלה. אותה מנהיגות, שהעם מצפה ממנה תעצומות נפש, תקווה ועידוד במצבים הקשים של המלחמה. מנהיגות צבאית ואזרחית נמדדת בגודלה, בעוצמתה ובהשפעתה בימים קשים ונוראים כשנדמה שהכול אבוד, ושהעם מאבד את ביטחונו. מנהיג בסדר גודל כזה, שהוציא את הציבור מהייאוש והפיח תקווה, אמונה בניצחון, סבלנות, כושר ספיגה וסבל, היה ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במלחמת עולם השנייה.

 

לנו, במלחמת יום הכיפורים – היתה חסרה דמות כזאת או דומה לה.

 

הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) ביקש על פי הפרוטוקול לגייס את המילואים ולהנחית "מכת מנע", אך דיין הסתייג נמרצות וגולדה מאיר היססה ובעיקר פחדה מהתדמית של ישראל הפותחת במלחמה, ו'מה יגידו הגויים'.

 

הפרשנות המוטעית של המצב הפוליטי, והפחד שישראל תצטייר כתוקפנית – מנעו מהלכי מנע שיכלו לשנות את פני המלחמה.

חבל, שגולדה וממשלתה לא השכילו להבין, שעוצמתו ויכולתו של עם קטן וצבא קטן בנויות בעיקר על הפתעה, חוצפה והתקפת פתע.

 

 

התקפת פתע – פירושה גם מכת מנע

 

ההיסטוריה מלמדת – שצבאות קטנים שהעזו, שתקפו, ללא מורא ופחד, הביאו לניצחונות גדולים. דוד מול גוליית – דוגמא קלאסית לכך. לוחם צעיר, ללא שריון, קל תנועה, עם "קלע דוד" – מפתיע ממרחק את הבריון המשוריין, הבטוח בעצמו. אכילס – גדול לוחמי יוון (על פי המיתולוגיה), לחם לבדו מול ענקי האויב ולוחמי טרויה ויכול להם. אלכסנדר מוקדון – הכובש הגדול, הלוחם האמיץ האסטרטג הצבאי המוכשר, הצליח עם צבא של 45 אלף לוחמים מיומנים, נאמנים ואמיצים, להכניע צבא פרסי שמנה כ-200 אלף לוחמים במהלכים של תעוזה ומכת מנע – וכך כבש את כל המזרח. ג'ינגיס חאן – כבש את אירופה בסערה במהלכי פתע ובהפתעה צבאית. אפשר להמשיך, בדוגמאות גם מהיסטוריה קרובה יותר של מלחמת עולם השנייה ופעולות צה"ל עד מלחמת יום הכיפורים.

 

המסקנה מכל הדוגמאות – גם כשאתה בנחיתות מספרית, גם כשאתה במצב קשה צבאית ומדינית, עמידה איתנה, אמונה בעם ובצבא, ובעיקר כשהמנהיגות משדרת ביטחון ודוחפת לניצחון –מביאות לתוצאות חיוביות.

 

מלחמת יום הכיפורים הצליחה בסופו של דבר בשל עמדתו האיתנה של הרמטכ"ל דדו, מפקדים כמו שרון, ברן, רפול וטליק, מח"טים כמו בן-שוהם, יאנוש בן-גל, אמנון רשף וקהלני, בודדים כמו צביקה (כוח צביקה) – ורבים וטובים אחרים. כלומר, חומר יש, עצים – יש, רק צריך מנהיגות שתצית אותם ותוביל אותם.

 

בהזדמנות זו אסור לשכוח ולהשכיח את המחדל המודיעיני הכבד, שניתן היה למנוע אותו או לפחות לצמצם את נזקיו אילו היו שומעים לקולות שבשטח, אילו שמעו לקולות אחרים שהבינו ופירשו את המצב טוב יותר מהממסד המודיעיני המרובע, בראשותו של ראש אמ"ן אלי זעירא, סגנו וראשי אגפיו.

 

הקונספציה – "סבירות נמוכה", ששלטה במטכ"ל ובממשלה, היתה אבי אבות הקטסטרופה של תחילת המלחמה. לקטע הזה בענף המודיעין נכנסים "האמצעים המיוחדים" שהיו לאמ"ן, כדי לאמת את הממצאים של הסממנים לפריצת המלחמה, כגון: פריסת כוחות, קידום שריון ויחידות מיוחדות, עזיבתם בבהלה של המומחים הרוסים ובעיקר משפחותיהם ממצרים ומסוריה וסממנים צבאים נוספים. מה קרה לאמצעים המיוחדים של אמ"ן ביום הכיפורים ולמה לא הופעלו?

 

לפני כמה שנים פורסם בעיתון "הארץ" מאמר מאת אל"מ (מיל') לנגוצקי, המתייחס לאי-הפעלת "האמצעים המיוחדים" שהיו לאמ"ן לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. לעומת זאת, ראש אמ"ן דאז, האלוף אלי זעירא, מציג גרסה אחרת ושונה, בספרו החדש, בכנס אנשי מודיעין ובתקשורת.

 

תא"ל בן-פורת, מבחירי אמ"ן דאז, מת ממחלה קשה בגיל 76, אך ללא ספק יש חלק גדול בפרוץ המחלה הממארת שלו לחוות דעתו ודרישתו להפעיל את "האמצעים המיוחדים" שלא נענו ונדחו. עד סוף ימיו נלחם כנגד ראשי אמ"ן דאז, על גרסתו ואמונתו ובמיוחד "אכל" את עצמו על שלא עקף את רטש אמ"ן ורץ ישירות לראש הממשלה, לרמטכ"ל ולשר הביטחון עם המידע וההערכות שהיו בידיו. ראשי צה"ל, במקום לחבקו ולנחמו, נלחמו בו, לפעמים מתחת לחגורה ובצורה לא הוגנת.

 

מאז תום מלחמת יום הכיפורים ועד ימים אלה ממש, מתנהל עדיין ויכוח ער וסוער בנוגע למלחמה ולמידע של "הסוכן הבכיר" שהעביר ידיעה על פרוץ המלחמה. הפגישה המסתורית והחשאית עם המלך עבדללה, הפעלה של "האמצעים המיוחדים" וההערכה של ראש אמ"ן אלי זעירא – תרגיל מצרי גדול אבל "סבירות נמוכה", שגברו על יתר ההערכות. המושג "סבירות נמוכה" - הפך מאז למטבע לשון מקובלת, בתחומים שונים ולאו דווקא בהקשר חיובי.

 

בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים וסמוך לה - שלט האלוף אלי זעירא ללא מתחרים בכל הנוגע למודיעין, וקולו וחוות דעתו – גברו בקלות על דעת ראש המוסד, וכמובן על קולם של קציני המודיעין הבכירים, כולל משרד החוץ ומקורותיו. המעמד של האלוף זעירא היה כה חזק ומוערך אצל המנהיגות הפוליטית והממשלה, שהערכותיו נחשבו כמובילות אצל גולדה מאיר, משה דיין והרמטכ"ל האלוף דוד אלעזר

.

לאחר המלחמה הקשה והעקובה מדם, להבדיל מהניצחון המזהיר של ששת הימים, ובעקבות ועדת אגרנט ומאמרים בתקשורת, התחילה להתבהר התמונה שלפני, שאותה הובילה הממשלה בראשות גולדה מאיר. המכאיב בכל הגילויים של העת ההיא, שגם לאחר שהתמונה כמעט התבהרה כליל, המשיך האלוף זעירא בעמדתו שאפיינה אותו גם קודם, להיאחז בקרנות המזבח של הערכתו השגויה והמכאיבה בנסיבות ובמידע שהיה ברשותו.

 

יש להניח כי במדינות אחרות ואולי בתקופה אחרת, כמו בצבא הפרוסי או היפני, גנרל ברמתו של אלוף זעירא, שהיה כושל בצורה כה קיצונית בחוות דעתו ובתפקידו - היה מסתגר בלשכתו עם אקדח טעון, כותב ויורה בעצמו, אבל מי יעשה זאת אצלנו? בפועל, לאחר תקופת צינון, לימודים והתרגעות, חזרו אותם מסרים חזרה שוב ושוב - למרות ביקורת מפי קצינים בכירים בצה"ל ובמודיעין שהיו תחת פיקודו.

 

יש לזכור כי ראש המוסד דאז סיפק, לפי טענתו, לגולדה מאיר חוות דעת מפי מקור אמין, ואפילו נקב ביום ובשעה, למרות שבמקום שש בערב המלחמה פרצה בשתיים בצהריים. חבל שראש המוסד לא נלחם על דעתו, אולי המלחמה הייתה נראית אז אחרת.

 

לפי הפרסומים והספרים, ועכשיו הפרוטוקולים הסודיים - כל הניסיונות לשכנע את גולדה מאיר להורות על גיוס מילואים, או לפתוח ב"מכת מנע", בוטלו גם בהתחשב בחוות הדעת הידועה של "סבירות נמוכה". הידיעות שזרמו מהמקורות, מההערכות, מההאזנות ומהשטח עצמו, של התארגנות בגבול, עזיבת המשפחות של היועצים הסובייטים במצרים ובסוריה, ההערכות ממודיעין שטח דרום, נוסח אלה של סגן סימנטוב - שהתריעו על תנועות ומהלכים לא שגרתיים - שיכלו להצביע על מגמה התקפית או מעבר מהיר מתרגיל למלחמה - נגנזו.

 

וכאן נכנסים לתמונה "האמצעים המיוחדים" - הגישה לפיה משתמשים בהם ומפעילים אותם רק במקרים חריגים - הייתה נכונה וסבירה. קציני מודיעין, כמו תא"ל בן-פורת ואחרים, היו בעד פתיחתם לפחות 48 שעות לפני פרוץ המלחמה - כדי לאשש מידע שכבר היה. האלוף זעירא, על פי אותם קצינים, לא אישר הפעלתם, אלא הסתפק בהוראה של "בדיקה" וסגירה לאחר הבדיקה.

אל"מ לנגוצקי במאמרו ב"הארץ" מאשר כי אכן זאת הייתה ההוראה של זעירא, בניגוד לטענתו בספרו ובהרצאותיו – שאישר את פתיחתם 48 שעות לפני פרוץ המלחמה וכך גם דיווח לממשלה.

 

תא"ל יואל בן פורת, שהיה קצין מודיעין בכיר וותיק בתקופה זו ומפקד יחידת 8200, נלחם כמעט לבדו בטענה שהמודיעין כשל בנקודה זו וניתן היה לפעול ולהצליח, אם היו משתמשים באמצעים המיוחדים ובפרשנות המידע שזרם מהשטח. על מלחמתו הדון קישוטית הזו, שילם ביוקר בבריאות, בתדמית ובהשפלות לא מעטות.

 

מאמרו של אל"מ לנגוצקי תומך, למעשה, ומאשש את מלחמתו ועל כך אני רוצה להוסיף את הדברים הבאים:

 

קצין מודיעין, כיום בדרגת תא"ל (מיל'), שהיה מפקד של יחידה מיוחדת ורגישה ביותר באמ"ן, היה נוכח במשרד בשעה שתא"ל (מיל') יואל בן פורת שוחח עם האלוף זעירא, בנושא "האמצעים המיוחדים". לטענת הקצין, בן פורת כמעט התחנן להשתמש "באמצעים המיוחדים", אולם תשובתו של האלוף זעירא היתה "תפסיק עם הפאניקה הגלותית שלך".

 

בן-פורת ניסה לשכנע את האלוף גם בצורה אחרת, תוך טענה שגם אם נקבל את גרסתו לבדיקת האמצעים, שהרי גם בעבר בתרגילים מסוימים, כן הפעלנו אותם. התשובה הסופית הייתה סירוב מוחלט - תוך הוראה לבדיקה, סגירה ודיווח על ביצוע. הגיע הזמן שגוף צה"לי או ממשלתי יסגור ויבהיר את הסוגיה הזאת סופית לציבור - אחרת הנושא ימשיך לבעבע גם בשנים הבאות.

 

מסקנה – כשקוראים את דו"ח וינוגרד על מחדלים מודיעיניים וצבאיים במלחמת לבנון השנייה או על משט "המרמרה" לעזה, נראה שעדיין לא למדו מספיק את לקחי העבר. מה חבל ומצער.

 

מסקנה נוספת – רק אנשים עם כוח אמונה, כושר עמידה, דבקות במטרה ואהבת המולדת, בעיתות משבר ובזמנים קשים – מביאים לידי ביטוי את כושר מנהיגותם והיכולת לסחוף אחריהם באמונתם ובמעשיהם את הציבור ואת הקצינים והחיילים למעשי גבורה.

 

ומסקנה לסיום: כאשר צמרת הממשלה וצמרת צה"ל כושלים, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים וחזר שוב במלחמת לבנון השנייה, העם הפשוט, הקצינים הזוטרים והחיילים – הם הם שעומדים בפרץ ומצילים את עם ישראל – זה כוחו של העם ושל צה"ל.

 

 

הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר מדריך בקורס קציני שריון, פרקליט צבאי, יועץ משפטי ביו"ש וברצועת עזה, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז, משנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות ופרשן משפטי בהווה.

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד