המתנה והגברת מוכנות – מאי 1967, ערב מלחמת ששת הימים

20/04/2017

מעת שנודע על כניסת הצבא המצרי לסיני ועד פתיחת המלחמה בבוקר 5 ביוני 1967, היו צה"ל ומדינת ישראל ב"המתנה". כך כונו השבועות עד להחלטה ליציאה להתקפה, אך בפועל היתה זו תקופה של הגברת מוכנות הצבא לקרב. שיפור המוכנות נעשה על ידי גיוס מילואים, חימוש ואימונים; תכנון תכניות הגנה והתקפה שונות והצבת הכוחות בהתאם.

מרבית כוחו של צה"ל טרם המלחמה, בעיקר כוחות היבשה, היו יחידות מילואים. הללו נדרשו להיערך לתכנית המגננה "סדן". הגיוס היה מהיר אמנם, אך בחלק היחידות חסר ציוד, לעתים רב. לדוגמה, בחטיבה המרחבית 3, במרחב אצבע הגליל, הוקדשו שלושת הימים הראשונים לאחר הגיוס להתארגנות היחידות, שחייבה השלמת אמצעי לחימה רבים. לאחר מכן, יצאו היחידות לארבעה ימי אימונים כדי לשפר את הכשירות והמוכנות. ברמה המטכ"לית נעשו פעולות לכשירות רק"ם ואמל"ח. עמיעד ברזנר, בספרו "אש לפניו תלך" (משרד הביטחון ומודן, 2017) מציין, בין השאר, ש-954 טנקים היו כשירים ב-17 במאי, וב-4 ביוני עלה מספרם ל-1093. גם מאמצי הרכש נמשכו עד פתיחת המלחמה ובמהלכה. לדוגמה, עד ערב המלחמה הגיעו מבריטניה 3,670 פגזי נפיץ עבור הטנקים.

 


חיילי שריון בהמתנה. צילום: ארכיון צה"ל

 

גם חיל הים פעל רבות להגביר את מוכנותו. באותה עת נמצא החיל באמצע המעבר מהתבססות על משחתות וספינות טורפדו לכוח מבוסס ספינות טילים (סטי"לים), תהליך ממושך, שהתחיל בראשית שנות ה-60 ונועד להסתיים לקראת סוף העשור. המשחתות היו בשלבי השבתה וחלק מהצוותים היו בצרפת בהסבה לספינות הטילים. גם דור הצוללות נועד להתחלף ובחיל הייתה רק צוללת אחת כשירה לקראת הגעת צוללות ה-T (בהן "דקר") נוספות מבריטניה. החל ב-16 במאי פעל חיל הים מסביב השעון לעלות את המוכנות. לדוגמה, לפני פרוץ הקרבות היו שלוש המשחתות פעילות, בעוד ששבועיים קודם הייתה רק אחת מהן פעילה בתקן ב' (מילואים); נט"ק 60 מ', שהיה מתוכנן לסיים בנייה במספנות ביולי, בנייתו הסתיימה לפני תחילת הקרבות. בנוסף, הכשיר חיל הים את נמל אשדוד, שהיה בבנייה לשמש בסיס משני לספינות החיל; גויסו ספינות דיג וחומשו; ולוחמי שייטת 13 במילואים אומנו וצוידו, תוך הגעה מ-45 ל-70 לוחמים. פעולות דומות נעשו בשאר הזרועות והמערכים בצה"ל ובעורף האזרחי.

מעקב אחר התכנון והוצאת הפקודות מעיד על תכונה רבה ושינויים תכופים שהושפעו מפריסת האויב, וממעבר מגישה מגננתית למתקפה. בספרו "מלחמה בשלוש חזיתות" שיצא ב-2008 (מהדורה מעודכנת תוצא בקרוב), מתאר ד"ר סא"ל (במיל') שמעון גולן את עבודת המטה ונוהל הקרב המטכ"לי בהתאמת תכנית המגננה המטכ"לית "סדן" משלהי 1966. במטכ"ל ובפיקוד הדרום הוצאו במהלך תקופת ההתכוננות פקודות מבצע "רוגל", אשר הציבו את כוחות האוגדות למול צבירת הסד"כ בסיני, במגמה להבטיח חסימה של צירי ההתקפה של האויב; עומק במערך הבלימה; החזקת כוחות להתקפות־נגד מקומיות לשם שבירת מתקפת האויב ואף למעבר לשטחו כדי למוטט את צבאו ולהשתלט על שטחים; החזקת כוחות עתודה במרחב העורפי להשמדת כוחות מוצנחים ומונחתים; החזקת עיקר עוצמת השריון בדרום – מול הצבא החזק ביותר – צבא מצרים; ולבסוף החזקת עוצבת שריון אחת לפחות, מעתודת המטכ"ל, לאבטחת מרחב גוש דן.

שינוי מהותי בתכנון ובפריסת הכוחות היה ב-30 במאי, כאשר בעקבות חתימת הסכם נאצר-חוסיין, קיבלה הגזרה הירדנית עדיפות שנייה במקום החזית הסורית. פיקוד צפון נדרש להעביר את תשומת לבו לצפון השומרון ולהקצות סד"כ לפיקוד המרכז (אם כי באופן לא מספק על פי אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס). לחזית העיקרית – המצרית, היו למטכ"ל שלוש תוכניות־אב: "קלשון" לכיבוש מרחב סיני; "אסיף" לכיבוש אזור המְצרים ו"מפל" לפעולות משולבות בגזרת תעלת סואץ, שישולבו ב"קלשון". בתקופת ההמתנה נעשו שינויים רבים בתכנונים למול הצבא המצרי (וגם בגזרות האחרות), מצב שגרר עומס רב במפקדות ותנועת כוחות רבה.

התכנון ההתקפי החל כבר ב-20 במאי, במסגרת התכניות "עצמון" לכיבוש רצועת עזה ו"קרדום" להתקפה יזומה בסיני. לאחר 1 ביוני, כאשר הובן שהמאמץ המדיני לא יישא פרי והמלחמה כנראה בלתי נמנעת, התגבשה תכנית המתקפה "נחשונים". ב-3 ביוני, לאחר התלבטות וויכוחים בין המטכ"ל ובין פיקוד הדרום לגבי מטרת המתקפה ומכך גם איפה היה המאמץ העיקרי במתקפה, סיכם שר הביטחון, משה דיין, תכנית שלא כללה את רצועת עזה, למעט רפיח, ולא הגעה לסואץ. על בסיס תכנית זו הוצבו הכוחות, וב-4 ביוני הכריעה הממשלה – יוצאים למלחמה.

עבור לתוכן העמוד