ההסלמה והדרך למלחמת ששת הימים

2/04/2017

ב-15 במאי 1967, אחר הצהריים, בעודם צופים במצעד צה"ל ביום העצמאות ה-19 בירושלים, דיווח הרמטכ״ל, רב-אלוף יצחק רבין, לראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול: "יש ידיעות שהצבא המצרי מתחיל להיכנס לסיני". לאלוף פיקוד הדרום, שייקה גביש, הוא הוסיף: "אינני יודע בדיוק מה העניין, אבל זה בהחלט יותר רציני ממה שהכרנו בכל הפעמים הקודמות". הרמטכ"ל התייחס למצבי הכוננות והמתיחות מול מצרים במבצע "רותם" ב-1960 ומבצע "רובד" בנובמבר 1966. בספרו, "סדין אדום", טוען אלוף גביש כי ראש אמ"ן ובעקבותיו הרמטכ"ל העריכו עד לכניסת המצרים לסיני וגם עד להצטברות סד"כ משמעותי, שאין פניה של מצרים למלחמה. אם כן נשאלות השאלות: מדוע הכניס ע-נאצר, נשיא מצרים, את צבאו לסיני? ומה היו גורמי ההסלמה שהובילו למלחמה ב-5 ביוני? יש לכך סיבות רבות ואין גורם בודד ונדון בהם במאמר זה.

העשור שקדם למלחמה, מאז מלחמת סיני, באוקטובר 1956, ה"עשור השקט", לא היה שקט לגמרי והתרחשו בו אירועים ביטחוניים רבים ובכללם תחילת פעולות הטרור של הארגונים הפלסטיניים. ישראל לא צפתה מלחמה בטווח המידי. בהערכת המצב השנתית של צה"ל, שהוצגה על ידי ראש אמ"ן, אלוף אהרן יריב, במארס 1967, לא נכללה אפשרות מלחמה באותה שנה (כמובן תוך הסתייגויות מודיעיניות). התפיסה-הקונספציה השלטת הייתה שסוריה לא תפתח במלחמה ללא מצרים, וזו שקועה עד צוואר במלחמה בתימן. בניגוד לגבול עם מצרים, שהיה שקט יחסית, הייתה הגזרה הסורית מוקד מתיחות מרכזי. הסורים איימו באופן מתמיד על משק המים של המדינה, הטרידו יישובים חקלאיים וסיכנו את האזרחים בהפגזות ובירי. במהלך 1966 וראשית 1967, ובמיוחד בחודשים אפריל-מאי 1967, הלכה וגברה המתיחות בגבול הצפוני של ישראל. אירוע שיא התחולל ביום קרב ב-7 באפריל 1967, בו הופלו שישה מטוסי מיג סוריים. גם בגזרה הירדנית הייתה בחודשים שקדמו למלחמה התחממות יחסית.

בין ההשערות שהועלו במשך הזמן להכנסת הצבא המצרי לסיני היו חששה של מצרים מהגעת ישראל ליכולת נשק גרעיני, ושיקולים פוליטיים בין-ערביים ופנים-מצריים. אולם, ההשערה הרווחת לסיבה לכניסת הכוחות המצריים לסיני היא שתוך כדי המתיחות בגבול הסורי, העבירה ברית המועצות אזהרה לסוריה כי ישראל מרכזת כוחות נגדה. סוריה העבירה אזהרה זו לידיעת מצרים (במקביל, עשתה זאת גם ברה״מ). הייתה זו דרישה למילוי התחייבויותיה של מצרים כלפי סוריה, שנבעו מהסכם ההגנה המשותף. מצרים הגיבה וב-14 במאי הניעה כוחות, כדי להרתיע את ישראל מלבצע את "כוונותיה התוקפניות". ההערכה הראשונית הייתה, אם כן, שהצעד המצרי נועד למנוע מצה״ל פעולה בגבול הסורי ולא להתקפה בדרום.

הרמטכ״ל ואלוף פיקוד הדרום ראו עם כניסת הכוחות המצריים לסיני צורך דחוף לפעול ככל הנדרש כדי להבטיח את גבולה הדרומי של ישראל. לשם כך נערכו הכוחות הסדירים של צה"ל, ובמשך גויסו באופן הדרגתי גם יחידות מילואים.

ב-19 במאי 1967 היה ברור לחלוטין, שהוצאת כוח החירום של האו״ם מסיני ורצועת עזה היא עובדה מוגמרת; שכן מזכ״ל האו״ם הורה על פינויו המלא של הכוח בליל 19-18 במאי. בדיוני מטכ״ל באותו יום נמסר כי הכוח המצרי בסיני מונה כבר שלוש דיוויזיות חי״ר ולפחות שתי חטיבות טנקים (מספר הטנקים המצריים בסיני נאמד ב-600). באותו יום הורה ראש אמ"ן על שינוי בהערכת אמ"ן וקבע כי "המצרים מוכנים כעת להתמודדות״. בעקבות כך גויסו כוחות מילואים נוספים של צה"ל כדי להיערך בהתאם לתכנית ההגנה "סדן", ולתוכניות התקפות-נגד בזירות השונות.

החלטת הנשיא ע-נאצר ב-22 במאי, לסגור את מצרי טיראן לשיט אוניות לנמל אילת, פעולה שנעשתה ביום המחרת, היתה מבחינת ישראל עילה למלחמה (קאזוס-בלי), כפי שאמר ראש אמ"ן: " אם ישראל לא תגיב על סגירת המצרים - לא יהיה עוד כל ערך לאמינותה ולכושר ההרתעה של ישראל. מדינות ערב יפרשו את חולשתה של ישראל כהזדמנות מצוינת להתנכל לביטחונה ולעצם קיומה". בניין הכוחות מצד ישראל ומצד מצרים, סוריה, ירדן ומדינות ערב נוספות נמשך בימים הבאים, וזאת במקביל למאמץ דיפלומטי, לפחות מצד ישראל, להגיע להרגעה. אולם האווירה המלחמתית בתוך מדינות ערב, וגם מצד ישראל, הביאה ב-30 במאי את חוסיין, מלך ירדן, לחתום בקהיר על ברית הגנה עם מצרים ולקבל עליו ועל צבאו מפקד מצרי (כביכול מטעם המפקדה הערבית המאוחדת). צעד זה והבנה שנכשלו המאמצים הדיפלומטיים, הביאו את ממשלת ישראל בתחילת יוני לקבל החלטה לצאת למלחמה, ולהסמיך את ראש הממשלה, אשכול, ואת שר הביטחון, משה דיין, שמונה ב-1 ביוני לתפקיד עם הקמת ממשלת האחדות, להחליט על המועד.

עבור לתוכן העמוד